על 'רוב' 'ומיעוט' - המילים השכיחות ביותר בתקופה האחרונה

נדמה שהמילים השכיחות ביותר בתקופה האחרונה סביב הרפורמה המשפטית הן 'רוב' ו'מיעוט'. במיוחד בשבוע האחרון רבים זועקים על כך שהמיעוט שולט ומכופף את דעת הרוב.

איך יתכן, שואלים רבים, שההפגנות של המיעוט בכיכרות הערים, יחד עם ההתגייסות התקשורתית, איומי סרבנות של טייסים ואנשי מודיעין, הכרזות השביתה מצד ארגוני רופאים ואחיות וההסתדרות שגם כל אלו מורכבים מ'המיעוט', נעצרה החקיקה שבעדה הצביעו מיליונים?

מחד זו באמת שאלה מטרידה ברמה הדמוקרטית אולם אני מציע לחשוב על הדברים גם מזווית קצת אחרת ולהדגיש שלוש נקודות. ראשית, אנחנו אנשי הימין היינו מאוד שמחים בזמנו אם המחאות שלנו היו מצליחות לעצור את הסכמי אוסלו ואת ההתנתקות. אף אחד לא יצא להפגין רק 'לשם הידיעה'.

אכן בשני המקרים הללו, החלטות הממשלה לא היו סמל ל'פאר הדמוקרטיה', אך אני מניח שרוב המתייצבים לאותם הפגנות היו עושים זאת גם אם, לדוגמא, אולמרט היה חס ושלום מגשים את 'תכנית ההתכנסות' שלצערנו זכתה לאהדה גדולה בציבור הישראלי.

כאשר מיעוט מרגיש שהרוב דורס אותו, הוא מנסה לעצור את הממשלה וגם זה עקרונית חלק מהמשחק הדמוקרטי. כמובן שהשאלה היא היכן הגבולות. אישית, אני רואה בחומרה רבה את גילויי הסרבנות כיום, כפי שראיתי אותם בזמן ההתנתקות. היו לי חברים שלא הגיעו למילואים באותו קיץ על אף שלא היו לא מעגל ראשון ולא מעגל שני. תפסנו קו בסביבות העיר ביתר. אכן, חלק מהמתחלחלים כיום ממכתב הטייסים, לא בדיוק הצטערו כאשר חבריהם עשו זאת בזמן הגירוש מגוש קטיף. בקיצור, קצת יותר יושרה לא תזיק.

שנית, כמו בהקשרים אחרים, גם אם הרוב יכול לכפות את דעתו, השאלה היא מה המחיר. בדיוק כמו שהציבור הדתי ברובו גילה אחריות רבה בימי הגירוש מגוש קטיף, דווקא משום שאנחנו מאמינים ברמה הכי אידיאולוגית-דתית, בחשיבותה של מדינת ישראל, כך אנחנו צריכים לגלות אחריות כלפי קבוצה גדולה ומשמעותית בעם ישראל שהאופן שבו התנהלה החקיקה בחודשים האחרונים והאופן בו היא נתפסה, הרחיקה אותם מאוד מהזדהות עם המדינה. אפשר להיות 'צודקים' ולדבר במושגים של 'האמא האמיתית' אך, אם בחב"ד אומרים 'לא מוותרים על אף יהודי', אז מה נגיד אל מול מאות אלפים שזהותם היהודית נסוגה מאוד בתקופה האחרונה?

כמובן שזה לא אומר שצריך לוותר על 'כל החלומות של ממשלת ימין מלא מלא', אך זה כן אומר שגם במקרה זה עדיף להיות חכם ולא צודק ולשאוף להסכמה רחבה יותר. דווקא בגלל שאין לנו מדינה אחרת, בניגוד לשמאל, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לחשוב על התוצאות של הגשמת חלום 'הרוב', ובוודאי שלא מדובר על מיעוט שולי.

שלישית, ואולי זה העיקר, ניתן היה לקרוא בשבוע שעבר כאן באתר מספר מאמרי דעות המעירים על כך שפתאום התברר שלא רק בית המשפט העליון נשלט על ידי השמאל הליברלי אלא גם 'מוקדי כח' שונים שהצליחו לשתק את המדינה ביום שני. אולם לעניות דעתי יש משהו מוטעה ומטעה בנקודת מבט זו כאילו מדובר על 'ראשי פרמידה' בלבד.

אם היה מדובר, לדוגמא, על יו"ר ההסתדרות הרפואית או יו"ר ארגון הטייסים (לו היה דבר כזה) שהיו כופים על העומדים תחתם לשבות ורובם היו מתנגדים, הם פשוט לא היו שובתים. לא הייתה היענות. לא רק יו"ר ארגון הרופאים מתנגד לרפרומה, אלא גם מרבית הרופאים. לא משנה מה דעתנו על כך אבל זו כנראה המציאות. הצד השני של המטבע הוא שעובדה היא שכעת שהרפורמה נעצרה, לא יוצאים 'הרוב' ומכריזים שביתה. מדוע לא? אני לא מדבר על אנשי צבא בעלי עמדה שמרנית, שאכן למדנו, שוב, שהימין בגדול אחראי יותר. איפה שאר אנשי המשק? איפה הרוב? מדוע הוא לא יוצא בהמוניו לרחובות? מדוע הוא לא משבית מפעלים?

התשובה היא שככל הנראה לרוב (הימני) הרפורמה אינה כל כך חשובה והיא אינה בראש מעיניו, כמו שלא ממש היה אכפת לו מגוש קטיף. גם אז וגם היום מי שבעיקר נלחם היה הציבור הדתי עם קומץ ליכודנקים מימי בגין. אולי צריך להזכיר את דבריהם החמורים של פעילים מרכזיים בליכוד שתקפו את סמטוריץ אחרי סיכול הקמת הממשלה עם רע"ם והזהירו אותו שהם ידאגו לפנות את כל ההתנחלויות...

כל זה מלמד שבמידה מסוימת מדובר על רוב מדומיין ברמה הערכית (לא זו הדמוקרטית). רוב שמצביע ימין כי זה יותר קרוב ללבו אך לא 'חי' את האידיאולוגיה הימנית. רק כך אפשר להבין לדוגמא את הניצחון הגדול של אולמרט, בסמוך להתנתקות כאשר הוא רץ לבחירות עם תכנית ההתכנסות. כאשר נתנו לרוב הציבור תקווה של שלום, הוא בחר בזה.

באופן אישי אני מאמין בצורך ברפורמה משפטית (גם אם יותר מאוזנת) ומאמין בזכות של הכנסת הנוכחית לחוקק חוקים בעניין זה. מה שנראה לי קצת אשלייה הם אמירות אידאיות כאילו ערכי הימין והמסורת הופנמו באופן עמוק בעם ישראל. אכן יש 64 מנדטים שהצביעו בעד הרפורמה ומימלא היא חוקית ודמוקרטית, אך הדיבורים האמוניים אודות רוב יהודי המתנגד להשפעה המערבית- ליברלית ברוח בית המשפט העליון, נראים רחוקים מהמציאות.

כל עוד זה לא יקרה, ומול ציבור גדול מהשמאל ש'הדמוקרטיה הליברלית' היא הדת שלו, יעמדו רק קבוצות מיעוט, דתיים לאומיים ואולי גם חרדים, לא ניתן יהיה לעשות מהפכה רוחנית במוסדות מדינת ישראל. החלומות (שחלקם טובים כמובן) על חיזוק הזהות היהודית של המדינה באמצעות מוסדות המדינה, דורשים לא רק פתק בקלפי אלא גם מהפכה משמעותית הרבה יותר בקרב הציבור הישראלי.