מבין שלל הכישלונות של הקואליציה בניסיונה להעביר רפורמה מקיפה ביחסים בין הרשויות, יתכן כי הגדולה שבהן היא חוסר ההצלחה לשלוט במסגור התקשורתי והציבורי של האירוע.
זמן קצר לאחר נאומו של שר המשפטים יריב לוין שבו הציג את עיקרה של החקיקה הצפויה, זכה המהלך כולו למיתוג של "הפיכה משטרית". טענה זו, לפיה בכוונת הקואליציה לשנות את משטרה של מדינת ישראל, הלכה יד ביד עם שתי קביעות דומות. האחת, מתונה יותר, גרסה כי ישראל בדרכה להפוך ל"דמוקרטיה לא ליברלית". השנייה, מרחיקת לכת יותר, סיפרה שישראל בדרכה לאמץ "דיקטטורה".
"הפיכה משטרית", "דיקטטורה", "דמוקרטיה לא ליברלית"- כל אלה הם תיאורים מפחידים, שכאשר חוזרים עליהם פעם אחר פעם בכל רשתות הטלוויזיה, מטילים מורא מובן על מי שאינם בקיאים בעיקריה של תורת המדינה, משפט חוקתי ופילוסופיה פוליטית. אך מעבר להשפעות הפסיכולוגיות של התיאורים האלה, השאלה החשובה היא האם יש בהם ממש? האם מדובר במסגור אובייקטיבי או שמא במיתוג קיצוני שלא עובר את מבחן הביקורת?
המאפיינים של מדינות דיקטטוריות ידועים היטב ואף לא אחד מהם הולם את המציאות הישראלית. מדינות שבהן מתקיימת רודנות הן מדינות שבהן לא מתקיימות בחירות חופשיות, הוגנות ושוות, האופוזיציה נרדפת על ידי השלטונות, עיתונאים וארגוני חברה אזרחית נסגרים ונכלאים וחירויות דמוקרטיות נשללות- בראש ובראשונה החירות להפגין, להתבטא בחופשיות ולהתארגן. בין אם מדובר בצפון קוריאה, איראן או רוסיה- ברור שהנעשה בישראל שונה קטגורית מבמדינות אלה.
לפי טענה אחרת, נכון כי בישראל לא מתקיימים מאפיינים מובהקים של דיקטטורה, אך הרפורמה המוצעת עתידה בכל זאת לפגוע קשות בהפרדת הרשויות החלשה לכאורה כבר ממילא. דא עקא שטענה זו אינה משכנעת כטענה הראשונה. ראשית, אפילו תעבור הרפורמה במלואה- עצמאותה של הרשות השופטת עדיין נשמרת. עצמאות זו, חשוב להדגיש, הינה פועל יוצא של חוסר היכולת של כל רוב קואליציוני להדיח שופטים. שנית, אף קואליציה אחת לא ממנה את כל השופטים לעליון. האחרונים ימונו על ידי קואליציות עתידיות שזהותן אינה ידועה לאיש.
שלישית, דמוקרטיות פרלמנטריות – להבדיל מדגמים נשיאותיים – אינן מחייבות את קיומה של ביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית והעדרה של זו אינה מעידה על בעיה בהפרדת הרשויות. דבר זה היה ברור לכל ישראלי בשנות החמישים, השישים, השבעים והשמונים- עשורים שלמים שבהם בית המשפטי הישראלי ידע להעניק סעד ולקנות מוניטין עולמי. ואולם הרפורמה אינה עתידה לבטל את האפשרות לביקורת שיפוטית אלא רק להסדירה באופן שיקשה על בית המשפט להתגבר על נציגיו של העם. רביעית ובניגוד למה שהשתרש בשיח הציבורי, הרשות המבצעת אינה נהנית מעוצמה כבירה. ממשלות ישראל אינן אחודות אלא מהוות קואליציות שבריריות העתידות להתפרק מסיבות קטנות כגדולות, כפי שמראה ההיסטוריה הפרלמנטרית של ישראל בצורה ברורה.
בישראל אפוא לא מתקיימים לא המאפיינים של דיקטטורה ואין בה בעיה חריגה של הפרדת רשויות. אך האם הרפורמה תהפוך את ישראל לדמוקרטיה שאינה ליברלית? בהקשר זה כדאי להזכיר כי ישראל לא נולדה דמוקרטיה ליברלית וכי תהליך הליברליזציה שלה החל באמצע שנות השמונים- עשור לפני המהפכה החוקתית. מעבר לכך, על אף שלא סביר שהממשלה תקדם פריצות דרך בהרחבת חירויות הפרט, עד כה היא לא ביקשה לקדם אף חקיקה שמטרתה להסיג לאחור את הליברליזם בישראל. יותר משהמחאות בדמות "סיפורה של שפחה" מספרות משהו על כוונתם של נבחרי הציבור של מפלגת השלטון, הן בעיקר מעידות על הפחדים הכמוסים של השמאל הקיצוני.
יש סיבות ענייניות להתנגד לרפורמה המשפטית שמקדמת הקואליציה בצורתה בנוכחית. קולות ביקורתיים אלה עולים לא רק משמאל אלא גם מימין. יתרה מכך, יש סיבות טובות של ממש להתנגד לממשלה הנוכחית שעד כה כשלה בלעמוד בציפיות של מי שקיוו לממשלת "ימין על מלא". התנגדויות וביקורות אלה הן מהות הדמוקרטיה. אך כאשר אחד מהצדדים לוויכוח הדמוקרטי מבצע דה-לגיטימציה לצד השני, האתיקה הדמוקרטית הבסיסית נסדקת. בישראל, פרלמנט נבחר מקדם רפורמה בכל הכלים החוקיים העומדים לרשותו ופרלמנט עוקב יוכל, בתורו, לשנותה או לבטלה. כך לא נראית הפיכה משטרית או דיקטטורה- כך נראית דמוקרטיה פרלמנטרית.
הכותב הינו מומחה להיסטוריה אמריקאית במכון המחקר ארגמן של קרן תקווה