משפט ידוע שהורים אומרים לפעמים לילדיהם הוא: "את הקושיות תשמרו לפסח". בדרך כלל הם ישתמשו בזה כשילד שואל יותר מדי שאלות ברגע הלא נכון, ואין להם זמן להתמודד עם שאלותיו.
מדוע דווקא ילד? כי ילדים כל הזמן שואלים. הם סקרנים, הם רוצים ללמוד את העולם, והם לומדים אותו דרך שאלותיהם. השאלה הגדולה היא האם גם אנו, המבוגרים, יודעים מספיק לשאול?
המשנה במסכת פסחים (י,ד) מנחה אותנו במפורש, שלאחר מזיגת הכוס השני, הבן שואל את אביו. רק אם אין דעת בבן, על אביו ללמדו את השאלות המתאימות: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" - אלו השאלות שהאב מכניס בפי הבן, ונראה שזהו הבן שאינו יודע לשאול, שאביו צריך לפתוח וללמד אותו לשאול שאלות. הבנים האחרים שמוזכרים בהגדה, מייצגים כנראה את הבן שיש בו דעת, שיודע לשאול מעצמו. כך משתמע מהמשנה. אלא שהברייתא המובאת בגמרא (קטז,א), יוצרת מדרג שונה:
" חכם בנו - שואלו,
ואם אינו חכם - אשתו שואלתו.
ואם לאו - הוא שואל לעצמו.
ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה."
על פי הברייתא, נראה שיש עניין מיוחד בכך שמישהו אחר ישאל, והאדם שנשאל יתמודד עם השאלות וישיב עליהן תשובות. כך, אם הבן חכם ויודע לשאול – מצוין. אך אם אינו יודע לשאול, לאו דווקא מלמדים אותו לשאול, אלא מעבירים את זכות השאלה לאישה, ובכך יוצרים מערכת זוגית שדורשת העמקה ועיון בין בני הזוג; ואולי גם אם יש להם ילדים – מאפשרים לאמא ללמדם לשאול, ולאב להשיב. אך נראה שהחידוש הגדול כאן הוא, שאפילו אם האדם נמצא לבדו ואין מי שישאל אותו שאלות – הוא צריך לשאול לעצמו. וכן שני תלמידי חכמים שיושבים לסדר ביחד – הם צריכים לשאול זה לזה. מדוע לא מספיק שהם יספרו לעצמם את הסיפור? מדוע כל אחד מהם צריך לשאול? ומה פשר הדבר המוזר הזה שאדם שואל לעצמו?
הגרי"ש אלישיב בהערותיו על הגמרא כאן, מסביר שאת הסיפור של יציאת מצרים חובה לומר בדרך של תשובה לשאלה. אם יש ילד קטן, התפקיד שלו הוא לשאול, והתפקיד של האב הוא לספר לו את הסיפור כתשובה לשאלותיו. לעומת זאת, אם יש רק מבוגרים סביב שולחן הסדר, כל אחד מהם חייב להשיב תשובה לשאלה. לכן אי אפשר שאחד ישאל את השאלות והשני ישיב את התשובות, כי אז מי ששאל, לא סיפר את הסיפור כפי שצריך – לא השיב תשובה.
אני מבקשת להוסיף על דבריו עוד אפשרות לקרוא את הדברים: לא מספיק לספר את סיפור יציאת מצרים רק בדרך של תשובה לשאלות. לא לחינם נכתבו בתורה ארבעה בנים שונים, ששואלים שאלות שגורמות להוריהם לספר על יציאת מצרים, או שהוריהם מלמדים אותם לשאול.
הרעיון של סיפור יציאת מצרים בכל שנה מחדש הוא הוא בניין האמונה, בניין שכדי שיהיה יציב לאורך כל השנה, אנו נדרשים לתחזק את יסודותיו פעם בשנה, כל שנה מחדש. חג הפסח הוא מעין ראש השנה לאמונה, וכפי שבראש השנה אנו בודקים את מעשינו, כי זה יום הדין, כך בחג הפסח אנו מעמיקים את אמונתנו ומייצבים את יסודותיה, בכל שנה מחדש. בניין אמונה נבנה על שאלות. מי שאינו שואל וחוקר, אינו מתפתח, ואמונתו נשארת ברמת 'מה נשתנה' שלימדו אותו לשנן בגן. לכן, כדי שלא נישאר שם, אלא נצמח ונגדל באמונתנו בכל שנה לעומק גדול יותר, אנו מגיעים לליל הסדר עם מצווה לשאול ולהשיב תשובות.
לפי זה, ליל הסדר הוא הזדמנות פז לכל אחד ואחת מאיתנו לגדול ולצמוח באמונה, דרך שאלות שנשיב עליהן, אך לא פחות מכך ואולי אפילו הרבה יותר – דרך שאלות שנשאל את עצמנו. כי מי ששואל – צומח וגדל. שנזכה להתייחס תמיד, כל השנה ובמיוחד בחג הפסח – חג האמונה, בכבוד רב לשאלות של ילדינו ושל כל הסובבים אותנו, ויותר מכולם – לשאלות שלנו עצמנו.
הכותבת היא ראש בית המדרש מתן שומרון ומנהלת מכון ידעיה