יציאה אחת ושלושה זיכרונות

לשם מה אנו חוגגים את חג הפסח? תשובת התורה בפרשת בא (שמות יב, יד) היא – כדי לזכור משהו: "והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגותם אותו חג לה', לדורותיכם חוקת עולם תחוגוהו". אולם לא כתוב מה יש לזכור. בפרשת ראה (דברים טז, ג) מפורט יותר: "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". כאן כתוב מה יש לזכור, אולם לא כתוב לשם מה.

אכן, הערך של זכירת יציאת מצרים חורז את כל התורה. הוא נמצא ברקע של מצוות רבות, אבל בדגשים שונים: יש מצוות המבקשות להזכיר את עצם היציאה; יש מצוות המבקשות להזכיר את השהות במצרים, שהיו בה גרות, עינוי ועבדות; ויש מצוות שמזכירות את שני הדברים גם יחד.

בדרך כלל, המצוות הקשורות בזיכרון היציאה הן מצוות שבין אדם למקום. הרי יציאת מצרים היא זו שעשתה אותנו "עבדי ה'". מטרתה של היציאה לא הייתה חופש לשמו, אלא "שלח את עמי – ויעבדוני". המטרה הייתה להיות עבדי ה', ולא "עבדים לעבדים". על כן מתחיל הקב"ה את עשר הדיברות בהכרזה (שמות כ, ב): "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

כך קשורה הזכירה למצוות רבות, כגון איסור חמץ, תפילין והקדשת בכורות (שמות פרק יג), ולמעשה היא קשורה לכל המצוות, כפי שנאמר בפרשת ציצית (במדבר טו, מ-מא): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי... אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים".

בין אדם לחברו

בהבנה פשוטה, זיכרון הסבל במצרים בא לבסס את המצוות שבין אדם לחברו. זכור את הסבל שלך, ואז תבין לליבו של הזולת הסובל. אבל מסתבר שהתורה מלמדת אותנו משהו מורכב יותר, וכדי לגלותו נעמוד על שלושת המרכיבים של הסבל במצרים: הגרות, העבדות והעינוי.

נפתח בעצם הגרות: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". מהי המשמעות של היות "גר"? – לחיות כמיעוט חלש בארץ שאינה שלך. מתוך כך נצטווינו בפרשת משפטים (שמות כג, ט): "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". התורה חוזרת על זה בפרשת קדושים (ויקרא יט, לג-לד): "וכי יגור איתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים". כל מי שטעם את הטעם של מיעוט חסר כוח ויכולת להגן על עצמו, יוכל להזדהות עם המצוקה של הגר שגר בסביבה שלו.

נקפוץ למרכיב השלישי של הסבל: העינוי. זהו מה שנאמר בברית בין הבתרים: "ועינו אותם". זיכרון העוני והעינוי במצרים יוצר אצלנו את הרגישות כלפי העניים. כך בפרשת כי תצא, בנוגע למצוות שכחה, פרט ועוללות (דברים כד, יט-כב), הנימוק הוא: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". התורה מצווה פעם נוספת על הרגישות הזו, מאותה סיבה, בפרשת ראה (דברים טז, יא-יב), שמדברת על שמחת החגים: "ושמחת לפני ה' אלוקיך... ועבדך ואמתך... והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך... וזכרת כי עבד היית במצרים". הזיכרון הלאומי של העוני במצרים נותן לכל אדם מישראל את הרגישות לסבלו של הזולת, בין אם הוא גר, בין אם הוא עבד – שמי שדומה לו בימינו הוא עובד "צווארון כחול", ובין אם הוא סתם עני. מי שלא חווה סבל, מי שלא חש את העינוי על בשרו, יהיה לו קשה להזדהות עם מי שסובל. אולי הוא יוכל למלא את חובתו כלפיו, אולם לא יוכל לתמוך בו באמת. זיכרון העבדות במצרים עוזר לנו להרגיש זאת, בבחינת "כי ידעתי את מכאוביו".

חלק מן העינוי במצרים היה תחושה קשה של עוול שעשו לנו המצרים. מתוך כך מצווה אותנו התורה לזכור את יציאת מצרים כדי שלא לעשות עוול לאחרים. כך נאמר בפרשת קדושים (ויקרא יט, לה-לו): "לא תעשו עוול במשפט... מאזני צדק אבני צדק... והין צדק יהיה לכם. אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". וכך גם בפרשת כי תצא (דברים כד, יז-יח): "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלוקיך משם". אלא שכאן הדגש הוא לא על זכירת העבדות והעינוי, אלא על זיכרון היציאה. ביציאת מצרים הופיע הצדק האלוקי בעולם, והוא המחייב אותנו לנהוג בצדק כלפי הזולת.

חירות ואחווה

כעת נחזור למרכיב השני של הסבל. בברית בין הבתרים נאמר גם: "ועבדום". התורה מזכירה לנו את חוויית העבדות כדי לטפח בנו יחס ראוי אל העבד. המקום הבולט ביותר הוא מצוות השבת, בפרשת ואתחנן (דברים ה, יד-טו): "לא תעשה כל מלאכה אתה... ועבדך ואמתך... למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם... על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת".

כאן מופיעים שני העניינים: גם העבדות וגם היציאה. מדוע? כי יש בשבת שני ערכים: בין אדם למקום, ביחס לעצמך – "לעשות את יום השבת" – זכר ליציאה ממצרים. ובין אדם לחברו, ביחס לעבד – "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" – זכר לעבדות במצרים.

מכאן נלך עוד צעד. בפרשת ראה (דברים טו, יב-טו) אנו רואים את הנימוק הכפול ביחס לעבד עצמו. העניין הראשון הוא שחרור של עבד עברי: "כי יימכר לך אחיך... ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חופשי מעימך". והעניין השני הוא מצוות "הענקה": "וכי תשלחנו חופשי מעימך לא תשלחנו ריקם". הפסוק הזה מקביל למה שנאמר בפרשת שמות (ג, כא): "והיה כי תלכון לא תלכו ריקם". והנימוק לכל זה הוא כפול – גם לזכור את העבדות וגם את היציאה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך". וגם כאן אפשר להסביר את הכפילות הזאת בדרך פשוטה: שחרור העבד העברי הוא זכר לעבדות במצרים. לך לא היה טוב להיות עבד, ולכן אל תחזיק את אחיך כעבד. ואילו ההענקה אינה נובעת מהעבדות במצרים, אלא מן הרכוש הגדול שלקחו ביציאה.

פרשת בהר (ויקרא כה, לט-מב) לוקחת אותנו עוד צעד קדימה: "וכי ימוך אחיך עימך ונמכר לך... עד שנת היובל יעבוד עימך". וזאת למה? "כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא יימכרו ממכרת עבד". כאן הנימוק לשחרור העבדים הוא דווקא היציאה ממצרים. המסר ביחס לעבד הוא לא רק ההזדהות עם המצוקה שלו. המסר כאן הוא שלילה עקרונית של העבדות. יציאת מצרים מבטאת את הערך של החירות, את הערך של להיות "עבדי ה'". ובכך גם המצווה לשחרר את העבדים היא בעיקר מצווה שבין אדם למקום!

כמו כן מטפחת יציאת מצרים את ערך האחווה, כפי שנאמר בפרשת בהר (ויקרא כה, לה-לח): "וכי ימוך אחיך... את כספך לא תיתן לו בנשך". והנימוק לכך הוא: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים". האחווה הלאומית נוצרה על ידי היציאה ממצרים, ומתמשכת על ידי הכניסה לארץ וקיום התורה בתוכה.

ניתן לראות כיצד הזיכרון של עבדות מצרים ושל יציאת מצרים מטפח תודעה מוסרית רחבת היקף, שיש בה קדושה ונאמנות, צדק וחמלה, חירות ואחווה. תודעה זו כוללת בתוכה ערכים דתיים, ערכים לאומיים וערכים אנושיים כאחד, שבשורש של כולם מונח בגלוי "הקודש העליון" – דבר ה'.

הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה ב'מרכז תורה ומדינה'

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***