לא למדו דבר

לפני למעלה מעשור פנה אלי ד"ר חיים סדובסקי, כולו נסער, וסיפר לי שהוא כתב את הספר שכותרתו "לתפור חף מפשע" שבו הוא ניתח את הרשעתו של רומן זדורוב.

ביקשתי מהמחבר לקבל כמה עותקים מן הספר ושלחתי שלושה מהם, בהסכמת המחבר, לשלושה גורמים מרכזיים ביותר במערכת המשפט. כל השלושה הודו לי על קבלת הספר – ובזה נגמר הסיפור.

מאומה מעבר לזה לא קרה וככל שידוע לי ה ם לא נקטו בכל פעולה לאחר שהם קיבלו את הספר . נקפו הרבה שנים מאז – ובמשך כל הזמן הזה לא הפסקתי לחשוב על פרשה אחרת ; זאת, של עמוס ברנס. גופתה של החיילת רחל הלר ז"ל נתגלתה בשלהי שנת 1974 ליד כביש החוף. תחילה , נפל החשד על החבר של; אולם לאחר 43 ימי נעצר, שבמהלכם נעשו מעשים שלא ייעשו כדי לחלץ מפיו "הודאה", הוא שוחרר. הלחץ הציבורי גבר - ואז נעצר ברנס. הרשעתו התבססה לא רק על הודאתו אלא גם על שחזור, כביכול, של מעשה הרצח.

לימים, התברר ששוטרים שיקרו ושפרקליטות המדינה נקטה בכל מיני מניפולציות אסורות; כעולה, בין השאר, מהחלטתה של השופטת דליה דורנר להורות על משפט חוזר. אבל עוד לפני החלטה זאת, קרה משהו שלא קרה מעולם; לא עד אז – ולא מאז. השופט חיים כהן, מנוחתו עדן, מי שישב, בזמנו, בראש הרכב השופטים בביהמ"ש העליון, זה שדחה את ערעורו של ברנס על הרשעתו, התחרט, כנראה, על פסיקתו. בעקבות זאת, הוא ניסה לקדם מהלכי חנינה למי שערעורו בפניו על הרשעתו נדחה.

ברנס לא זנח לרגע את זעקתו לחפותו; גם לאחר שחרורו מהמאסר, אבל רק בקשתו הרביעית למשפט חוזר התקבלה. לאחריה, פרקליטות המדינה ויתרה על קיומו של משפט חוזר – ומברנס נמנע יומו בבית המשפט. פגשתי בו , לא אחת, גם בשלב שבו, עדיין, התנהל משפטו. הוצע לו, לדבריו, הסדר טיעון. הוא סירב בתוקף; חרף הידיעה שהוא עלול להיות מורשע ברצח.

קווי הדמיון בין שתי הפרשיות מדהימים. שנים רבות מפרידות בין שתיהן אבל דומה שמי שצריך היה לא למדו דבר; וגם לא שכח דבר. שוב נותר הציבור עם גופה של צעירה שאין יודע מי רצח אותה; ושוב נשאר הציבור פעור פה לנוכח התנהגותה של מערכת אכיפת החוק. הכוחניות הלא מרוסנות שלה שוב התגלתה במלוא כיעורה; כמו גם העובדה שיש לא מעט שופטים שאף פעם לא שוכחים למי הם חבים את קידומם.

למזלו של זדורוב, מי שישב בראש ההרכב השופטים שדן במשפטו החוזר, השופט אשר קולה, לא נבהל מן האיומים הסמויים - כך על פי התבטאותו-שלו במהלך אחד הדיונים - שהופנו אליו. כך נהגו גם ד"ר חן קוגל וד"ר מאיה פורמן, עובדי המרכז הלאומי לרפואה משפטית, ש לא נרתעו, גם תוך נטילת סיכונים אישיים, מעימות עם דורסנותה של מערכת התביעה; מה שמאוד מזכיר לי משפט אחר שמתנהל בימים אלה בירושלים.