הרבה דברים טובים קרו בזכות מחאות הימין האחרונות: נחסכו מאיתנו ימי "שיבוש", "שיתוק" ו"התנגדות"; הייתה לנו הפסקה רגעית מההיסטריה של נשות "סיפורה של שפחה" (שעדיין לא הביאו למצעד שלהן בדואית מהנגב – אישה שלישית לגבר בדואי); נבחרי הציבור הימנים הבינו שהם מחויבים להעביר את הרפורמה ולא למסמס אותה; ולא פחות חשוב מכך, בעקבות מחאות הימין אפשר סוף-סוף להיפטר מהטיעון הדמגוגי, ילדותי ומניפולטיבי שלפיו "לא מדובר בימין או שמאל".
איזו מניפולציה מעייפת. כשמישהו טוען שמחאה מסוימת איננה תלויה בדעה פוליטית מסוימת, הוא מתכוון להציג אותה כנעלה, כסוגייה על-פוליטית שלא ניתן לחלוק עליה. לפי גישה זו, ממש כפי שכולנו מסכימים שכרמל מעודה צריכה להינמק בכלא, כך כולנו מסכימים שצריך להתנגד לרפורמה המשפטית ש"תהפוך את ישראל לדיקטטורה". כי זה קונצנזוס.
מי שאוחז בטענה הזו רוצה להעביר את המסר שהוא אלטרואיסט שפועל למען אינטרס של החברה הכללית, ולא אדם פוליטי עם אינטרסים צרים המכוונים לקבוצה מסוימת. ובהתאמה, אם אתה תומך ברפורמה, אתה לא שייך לאותה קבוצה נעלה ולא אנוכית שפועלת למען הצלת ישראל מטפרי הדיקטטורה של יריב לוין.
הביטוי "זה לא קשור לימין או שמאל" נזרק לאוויר ללא הרף בתקופה האחרונה. בקבוצות וואטסאפ של הורים לילדים בבית ספר או גן, שמשמשות בדרך כלל ללוגיסטיקות של כיבוד ליום המשפחה או תזכורת לשלוח את הילדים עם חולצה לבנה, החלו להופיע הזמנות להפגנות, והורה שהעז לבקש להשאיר את הקבוצות ללא פוליטיקה, נתקל בתשובה "זה לא עניין של ימין ושמאל, זו דמוקרטיה". אלא שרק אדם שלא דיבר עברית ושהה על כוכב לכת בעשורים האחרונים יכול לומר דבר כזה: כבר שנים שרפורמה במערכת המשפט היא דגל שהימין נושא ומבקש לקדם.
בממשלה הפריטטית של נתניהו וגנץ לוין סירב להיות שר משפטים, כי חשש שלא יוכל לקדם את הרפורמה. ספרים על גבי מאמרים נכתבו על רפורמה כזו, ולא רק על ידי אנשי שמאל כמו מני מאוטנר, חיים רמון ואחרים, אלא גם על ידי אנשי ימין כמו למשל, נא לשבת – יריב לוין ושמחה רוטמן. אם השמאל הישראלי היה טורח להקשיב לימנים, אולי הוא לא היה מופתע כל-כך.
למעשה, עצם הטיעון ש"לא מדובר במחאה של ימין או שמאל" הוא שמאלני: אין איש ימין המעורה בתחלואי מערכת המשפט ובדרך שבה היא מדכאת את הימין, שמתנגד לרפורמה. ייתכן שהוא מתנגד לדרך שבה היא מקודמת, לכך שלא עשו הסברה רצינית או הכנה מעמיקה – אבל הוא מבין שהדמוקרטיה הישראלית אינה מתקרבת לנקודה הדמוקרטית הראויה כל עוד הרפורמה לא ממומשת.
בסקר שערכה חברת המחקר והאסטרטגיה "דיירקט פולס", לשאלה בנוגע למניע העיקרי להמשך המחאות, ענו 88% מתומכי הקואליציה (אנשי ימין) כי המטרה היא הפלת שלטון הימין. למי שמכיר את המחנה הלאומי ואת רחשי ליבו זה לא נתון מפתיע. רק מי שסיפרו סיפורים על מאבק ציבורי למען הדמוקרטיה שלא קשור לימין ושמאל, עשויים להיות מופתעים. יש ימין ושמאל בישראל – זה נכון בנוגע ליחס לפלסטינים, זה נכון בנוגע למדיניות חוץ או למדיניות הביטחון, והיום יותר מתמיד זה נכון גם לגבי מערכת המשפט.
המאמר התפרסם בעיתון ידיעות אחרונות