מוות הוא אשליה. כך מלמד אותנו הרב קוק בסוף אגרות הקודש. המוות נראה כאילו זהו הסוף, אבל האמת היא שהמוות הוא בעצם דלת שאדם עובר אותה לעולם שכולו טוב- לעולמות עליונים.
מה שהרב קוק והחכמים המקובלים מדברים עליו הוא לא רק דברי נחמה- שנדע יום יבוא וניפטר מן העולם הזה ונלך לעולם שכולו טוב, כמו שרינה ומאיה נמצאות עכשיו קרוב לקב"ה- זה בוודאי נכון, אבל האמירה פה יותר עמוקה...
אנחנו צריכים לזכור את זה שיש עולם שמעבר. אנחנו צריכים לחיות את החיים שלנו כאן בעולם הזה, על פי הפרמטרים של העולם שמעבר.
לדעת שיום יבוא נפגש עם הקדוש ברוך הוא, לדעת שהמציאות שנגלית לנגד עינינו היא זמנית ורגעית, לדעת שאנחנו מצופים באמת לחיות את חיינו במימדים גבוהים יותר של נתינה ועשייה, של קדושה ותורה.
ורינה ומאיה היו כאלה. כל מי שפגש אותן ואת החיוך הענק שלהן שהיה מלווה כל התנדבות והדרכה ועשייה ותורה, כשהן למדו והשפיעו לאחרים, פגש דמויות שמונהגות בחייהם על פי פרמטרים שלקוחים מעולם גבוה.
זה בדיוק ההפך הגמור מאויבינו הקמים עלינו. אותו מחבל שרצח אותן חשב שהוא יצליח לגדוע את החיים ולעצור את הסיפור כי הוא חי בעולם של אשליה שבו המוות זה הסוף.
אבל אי אפשר לעצור את פועלן של רינה ומאיה ביריות של כדור. כי החיים שלהן היו מוארים מאור של עולם שמעבר. אלה דברים שאי אפשר לעצור אותם.
חייהן של רינה ומאיה ממשיכים להתעצם דרכנו- דרך המורשת שהן השאירו, וגם שם למעלה בשמיים.
בעל הנתיבות שלום כותב כי יש טעות נפוצה ובה אנשים חושבים שמשה רבנו כל חייו היה מגמגם, מה שלמעשה לא נכון. כתוב רק בתחילת הדרך שמשה רבנו היה כבד פה וכבד לשון, ואם נשים לב זה נגמר ביציאת מצרים.
הוא לא גמגם כשהוא דיבר מול קורח ועדתו, הוא לא גמגם גם כשהוא הוריד את התורה והקריא לנו אותה בהר סיני, הוא לא גמגם כשהוא אמר את כל ספר דברים- משנה תורה, מסביר הנתיבות שלום שמשה רבנו הוא בבואה של עם ישראל.
כשעמ"י היה בגלות גם הדיבור שלו היה בגלות. לכן כתוב שעם ישראל נאנק, "ותעל שוועתם". והם זעקו. אבל לא כתוב שהם דיברו. כי התפילה שלהם, אומר הנתיבות שלום, הייתה בגלות.
היכולת שלהם לדבר הייתה מאוד מאוד מוגבלת. ומשה רבנו כמנהיג היה איתם באותו המקום. ולכן, וכאן הוא מביא את דברי האר"י הקדוש: פסח זה פה- סח. היכולת שלנו לצאת מגלות לגאולה זן היכולת שלנו לדבר את המהות שלנו.
זה תפקידנו בעת הזאת. לקחת את הנשמה הטהורה שהקדוש ברוך הוא נתן בכל אחד מאיתנו ולתת לה ביטוי. זוהי צוואתן של מאיה ורינה. שניקח את הצד הגבוה, את הצד הנשמתי שלנו, נוציא אותו מעבדות לחירות- וניתן לו להיות זה שמוביל אותנו בחיינו.