אין לכולנו ארץ אחרת

יום השואה מצוין השנה בסימן קרע חברתי שבו נשמעים להוותנו קולות הקוראים להגר מהארץ ומהצד האחר גוברות העדויות לאנטישמיות בעולם.

דומה אפוא שאין נכון יותר עתה מלחזור לסיפור "המחבוא", פרי עטה של הסופרת אידה פינק, ניצולת שואה וכלת פרס ישראל לספרות עברית. בהיותו מספר על אודות זוג ניצולים החוזר לביקור הכרת תודה במשפחת מי שהסתירו אותם במחבוא בביתם בזמן מוראות השואה. לזוועת השניים הם מגלים כי בעלי הבית טרחו להתקינו מבעוד מועד על מנת להכינו בעבורם לכשתפרוץ השמדה נוספת.

בכל הנוגע לשיח האנטישמי החדש השמדה זו מתייחסת להשמדת ישראל או במקרה הגרוע לשלילת קיומה. כך עולה למשל בדו"ח האנטישמיות האחרון לשנת 2022 של משרד התפוצות, שמצביע על עלייה משמעותית בשיח האנטישמי ברשת, בהשוואה לחמש השנים האחרונות בכלל וביחס לשנת 2021 בפרט. אבל בעיקר על שהאנטישמיות משנה את פניה והיא הולכת ומתמקדת בשנאה כלפי מדינת היהודים ובשלילת זכות קיומה. תוך ש 68% משיח זה מקורו בחוגים פלסטינים או בחוגים פרוגרסיבים פרו פלסטינים.

באופן מעניין הערים אשר בלטו בשנת 2022 בהיקפי השיח אנטישמי ברשת הינן פריז, ניו יורק, לוס אנג'לס, וושינגטון וברלין, לכאורה, בירות העולם הנאור.

באשר לאחרונה, בין 25 ל-30 אלף ישראלים חיים כיום בגרמניה, ובין 9,000 ל-11,000 מהם – בברלין. חוץ מעדות למחירו הנמוך של המילקי במקום, ברבות הזמן רבים מהם מתחילים לחוש את היותם "האחר", את היותם יהודי המקום. וזאת, כפי שכבר הצביעה על כך הסוציולוגית דני קרנץ, שחקרה את ההגירה הישראלית לגרמניה מתחילת שנות ה-2000. אבל לדבריה הם מתקשים להודות בדבר. לאמור, בכישלונו של הצעד שעשו.

גם פינק המנוחה שנולדה ב1921 על אדמת פולין, מן הסתם ידעה דבר אחד או שניים על שנאת יהודים. זו שהייתה שיטתית ומדורגת עד לאחריתה המרה. ערב השואה, הייתה עדה לאנטישמיות העזה שגאתה באוניברסיטאות שבפולין. עם כניסת הגרמנים לעיירתה, נרצח בן דודה באקציה הראשונה במקום.

כעבור זמן מה נפטרה אימה בגטו שהוקם שם. שתים מדודותיה הובלו למחנות ההשמדה ומצאו שם את מותן. פינק ואחותה נמלטו מגורל זה בעור שיניהן באמצעות מסמכים מזויפים, ובסיפור הישרדות מופלא חיו במשך שנתיים תחת זהות בדויה, בעוד אביה מסתתר במחבוא. רק עם תום המלחמה התאחדו השלושה שנותרו אוד מוצל מאש ממשפחתם. כל אחד מאירועים הללו תועדו בסיפוריה המופתיים הנעים בין תיעוד לפרוזה.

"המחבוא" שנושא אפוא ממדים ביוגרפיים, מתייחד אולם מכלל הסיפורים בהתרחשותו בימים שלאחר המלחמה, והוא עלילתי למדי ואיננו תוצר של הזיכרון הטראומטי כבמרבית סיפוריה של פינק. יתרה מזאת, בדרכו המינורית ועל כן המטלטלת הוא מציב תמונת ראי לשנאת יהודים לא מצידם של בני עמנו אלא מנקודת מבטם של תושבי המקום. ודווקא על ידי מי שאינם רואים עצמם לכאורה אנטישמיים, ועל ידי התקנת מקום מסתור שנתפסת מבחינתם כפעולה חיובית.

לפיכך, בעלי הבית אינם מבינים כלל מדוע חווים בני הזוג טלטלה נפשית כה עזה אם כוונותיהם היו לכאורה כה טובות, הרי זה יכול להיות לא? עוד שואה, לא, אז למה שלא נתכונן? ובה במידה מדוע שלא תחשבו כך גם אתם, שואלת פינק כך גם את קוראיה כשהיא מטיחה בפרצופם אגרוף של הלם, שנבנה ביד אמן רכה. וכאילו מחכה עדיין מצידנו לתשובה.

זוג גיבורי הסיפור של פינק נסעו לארץ זרה לבקשת מארחיהם דאז. וזאת, לאחר שהבטיחו להם לשפץ את ביתם תמורת ימי המחבוא, ובמובן זה הם נסעו למעין חנוכת בית שאותה מימנו. אך מה יש לומר בייחס למספר האזרחים הישראלים השוהים בחו"ל? אלו שעושים זאת מרצונם. שלפי פירסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפברואר 2023 אומדנם בכללותו הוא עתה בין 572 אלף ל-612 אלף תושבים. האם אין הם חשים באש שנאת היהודים המלחכת סביבם? האם כמו בסיפורה של פינק אלו שיכולים להבחין בה מבעוד מועד הם רק מארחיהם לכאורה? אלו שבארצותיהם הם נדדו לשהות? אלו שבארצותיהם הם נתפסים עדיין כ"אחרים"?

בימים קשים אלו בהם מוצב בטחוננו הלאומי בסכנה, בעיקר עקב פילוג פנימי בתוכנו, צריך לזכור ששונאינו ובהם נסראללה, סינואר וחמינאי מביטים עתה מהצד על המתרחש ובנאומיהם חוככים ידיהם בסיפוק.

קשה לומר מתי נראו השלושה מאושרים יותר. סיבה משמעותית לכך היא האיום בהגירה הנשמע במקומותינו לאחרונה. ולא בכדי ציין חימינאי בנאומו האחרון שבו חישב לאחור את קיצה של היישות הציונית כדבריו, כי מספר היורדים מישראל בכל שנותיה מתקרב אל רף ה-2 מיליון, וצפוי אפוא לעלות. הוא אמנם הגזים באומדנו. יחד עם זאת, מספרם הגבוה הוא מבחינתו עדות חזקה יותר מכל למשבר החריף התוקף אותנו, ולניצחונו הקרב לכאורה. וכמו תמיד, אויבינו, מבחינים באסונותינו הקרבים חלילה עוד לפנינו.

לא רק. גם אלו שחוו את השואה על בשרם ונשארו כדי לספר. כפי שעולה מסיפור נוסף של פינק, "יוליה: רישומים לקורות חיים". זה המגולל את סיפורה של יוליה גיבורתו שניצלה מהתופת, עולה לישראל ובתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים חשה יותר מסובביה בסכנה המתרגשת לבוא, ולבסוף לא עומדת עוד באנאלוגיה בין השואה לאיום בהשמדת ישראל, עד שליבה לא עומד בכך יותר ונדם.

הפתרון הוא חיזוק החוסן הפנימי של החברה הישראלית, שימנע הגירה ממנה ויחזיר אליה את מי שבחרו לעזוב ויגביר בפני עצמו את החוסן הזה, לכל הפחות לפי משנתו של חימינאי.

הדרך לכך כרוכה מן הסתם ביישוב המחלוקות הפוליטיות, אבל לא פחות מכך, בשיפור איכות חיינו בארצנו המובטחת. בדו"ח שהגיש מרכז המחקר של הכנסת בשנת 2006 לוועדת הקליטה והרווחה, הודגש כי סקרים שנערכו בקרב יורדים, הראו כי המצב הפוליטי או הבטחוני אינן הסיבות העיקריות לירידה. אלא תנאי החיים בארץ, ובכלל זה יוקר המחייה, אבטלה, מיסוי גבוה ושכר נמוך, ובכך צריך אפוא לטפל מניה וביה.

זה לא הזוי. אוקראינה. לבנון. סוריה, עומדות על סף כליה או נלחמות בעור שיניהן למנוע אחרית כזו. והעולם שותק. או במקרה הגרוע מתייחס למצבן כאל מגרש משחקים או זירת מעבדה לניסוי כלים.

אין לנו ארץ אחרת, לכולנו. הבה ונבטיח את המשך קיומנו בה בכך שנטיב לחיות בה. שיהיה מה שיהיה ולטובה. עד כדי כך שלא נרצה לעוזבה לעולם ונחייה בה לתמיד.

ד"ר אביבה זרקה כתבה דוקטורט על סיפוריה הקצרים של אידה פינק, עוסקת בחקר זהויות חברתיות, זיכרון, שכול ואובדן