יהודית גליק, בת להורים שהיו בשואה, מתארחת אצל דודו סעדה לקראת יום השואה ומספרת על זיכרון בסלון, האם מסע 'משואה לתקומה' שמאז פרוץ הקורונה נערך בארץ, מחליף את המסעות לפולין, על ההסתרה והסיפור לדורות הבאים: "אבי גויס בגיל 18, ועבר למחנות העבודה, כמו רוב הגברים ההונגרים. התגלגל ממקום למקום ושוחרר בברגן בלזן. אימי היתה באושוויץ יחד עם אחותה, צעדה בצעדת מוות שמנתה כאלף נשים, מתוכן ניצלו שתים-עשרה. הניצולות הללו נשבעו אחת לשנייה שהן לא מספרות שום דבר על מה שקרה להן. ואכן אימי לא סיפרה מעולם דבר עד יום מותה, עשינו תחקירים וכך גילינו".
יהודית מוסיפה: "מגיל מאוד צעיר הייתי 'שואיסטית', קראתי ספרים רבים והרגשתי שיש פה משהו שאני מחוברת אליו. כשהייתי ילדה בת עשר, טיפסתי לבויידם שם היתה מוחבאת שקית. בין התמונות שמצאתי היתה תמונה של ילדה בערך בגילי, שהייתה מחופשת למלאך-פרפר. כששאלתי את הוריי מי זו אותה ילדה, אבי ענה לי שזו אחותו יהודית שעל שמה אני קרויה, שנספתה בערך בגיל בו הייתי. התמונה הזו נמצאת איתי בארנק כל יום. לא שמעתי סיפורים מהוריי על מה שהיה. אימי מעולם לא דיברה. אחרי שבניי חזרו מהמסע לפולין, אבי החל לספר מעט אנקדוטות שהיו".
"10 שנים עמדתי בראש משלחות לפולין מטעם משרד החינוך, והרבה שנים הייתי בעד המשלחות. בתחילת הקורונה כשהפסיקו את המשלחות לפולין, אחת מנכדותיי עשתה מסע 'שואה וגבורה' בארץ, היא סיפרה לי מהחוויות שעברה ואמרתי - לא צריך לנסוע עד לפולין בשביל לחוות את השואה".
יהודית מסיימת בתקווה: "אני לוקחת מהוריי את הנחישות, את העצמאות, את הכוח ואת האמונה ואת חוש ההומור. אלה דברים שבנו אותי. אבי בן למעלה ממאה שנה, יושב עם דור חמישי על ברכיו, ואומר: אנחנו לא ניצולי שואה. אנחנו מנצחי שואה".
האזינו לנו בספוטיפיי ובגוגל פודקאסט.
האזנה נעימה.