מבחינה צבאית, הסיפור של אלי ואבשלום הי"ד הוא סיפור של חתירה למגע.
רכב הסיור שעליו נסעו לאורך הגדר החדשה, היה מופקד על מקטע הגדר הדרומי של הפלוגה, והחתך בגדר היה במקטע המרכזי. שתי בטשיות, זו של המקטע המרכזי וזו של הקצין יוסי, המסייר על כל הגזרה, כבר היו בנקודת האירוע, והחלו לנהל אש מול המחבלים.
אבל לחיילי הסיור, ובתוכם אלי ואבשלום הי"ד, היה ברור שהם חותרים למגע ונוסעים במהירות האפשרית לנקודת האירוע. על כך התחנכנו מהיום הראשון בטירונות בסאנור. אם יש אירוע מבצעי, עוזבים הכל וטסים אל מקום האירוע.
מבחינה רוחנית, הסיפור של אלי ואבשלום, והסיפור של האווירה המיוחדת בפלוגה שלנו, המחזור הראשון של בני ישיבות ההסדר בחטיבת הצנחנים, הוא הסיפור של צה"ל כצבא העם ושל החברה הישראלית בכללותה. אלי שפר היה תלמיד ישיבת הכותל, ואבשלום בשארי, בן כפר זיתים שבבקעת ארבל, התגייס במסגרת "עליית הנוער".
שירתנו כתף אל כתף, באותה מחלקה ובאותה חוליה, חיילים מכל קשת החברה ישראלית, בני ישיבות, עולים, מסורתיים וחילונים, חיילים עם תואר ראשון וכאלה שלא סיימו יסודי, מהפריפריה, מהמרכז ומכל עדות ישראל, והיינו מחוברים בעבותות. התלהבנו כילדים מכל תרגיל, רצנו והשקענו, ועשינו גם שטויות לפעמים... אבל כל העת שמענו, למדנו והפנמנו, שברגעי אמת אנחנו הראשונים להגיע לכל אירוע, ממהרים לחתור למגע מול המחבלים ובעז"ה לנצח. זה היה ברור, כולנו ציפינו בדריכות לרגע הזה שבו נוכל לרוץ קדימה ולהסתער.
ואז עלינו לקו לבנון. רכס רמים והשלוחות היורדות ממנו אל נחל הסלוקי שזורם צפונה אל הליטני. המטרה: הגנה על יישוב הצפון. הפלוגות הוותיקות שובצו במוצבים חודרים, ואנחנו במוצבי גדר. סיירנו מדי לילה בחורף הקר לאורך הגדר, משתדלים שלא לקפוא, דרוכים לתגובה המיידית שתאמה את התפיסה המבצעית של צה"ל בקו לבנון: מכת אש 360 מעלות. עם עלות השחר היינו מתקלפים מן הלבוש החם ומבצעים "פתיחת ציר" רגלית לכל אורך קו הגדר, הכרנו כל רגב אדמה בשטח, התחברנו לארץ ברוחנו ורגלינו, נשואי מבט אל יישובי הצפון שעליהם אנחנו שומרים.
שבועיים לפני האירוע שבו נפלו אלי ואבשלום הי"ד, היה האירוע הראשון. חוליית מחבלים חצתה את הגדר, ותוך 8 דקות מתחילת האירוע, שלושת המחבלים כבר מצאו את מותם. הגעה של שתי בטשיות בפיקודו של יוסי המ"מ, מכת אש, פריקה מהכלים, הכון להסתערות, רימון פוצץ וקדימה הסתער.
באותו אירוע נפל יונתן ברנס ששימש כקשר של המג"ד בני גנץ, לימים הרמטכ"ל ושר הביטחון. במשך שלושה ימים נאבק כארי על חייו, בסופם מצא את מותו בבית החולים. שבועיים לאחר מכן הגיע האירוע של אלי ואבשלום הי"ד. החתירה למגע זרמה לנו בעורקים. היה ברור שהסיור לא יישאר במקטע הדרומי, אלא יחתור אל נקודת האירוע באשר היא. עם כניסתם לקו האש, הסיט אחד המחבלים את האש לכיוון הסיור המתקרב. אלי נהרג במקום. מותו של אבשלום נקבע מאוחר יותר בבית החולים. מפקד הסיור ר', חברנו למחלקה, ירד מהרכב בגפו והשיב אש אל מקור הירי. הגשש הבדואי שייבדל לחיים ארוכים נפגע בכתף ונפל על הנהג. האירוע עוד נמשך, אבל המטרה הושגה. המחבלים לא הגיעו ליעדם. מחבל אחד חוסל, אחד נפל בשבי בידי חיילי הגדוד, ואחד, שלא הספיק לחצות את הגדר, ברח בחזרה ללבנון.
אנחנו, כחיילים צעירים, נפרדנו מחברינו אלי שפר ואבשלום בשארי הי"ד, ונקשרנו בקשר עמוק למשפחותיהם, שעימן אנו מצויים בקשר קבוע עד היום. אלי ואבשלום ממשיכים ללוות כל אחד מאיתנו במסלול חייו, בכל שליחות שהוא לוקח על עצמו, בכל שלב של החיים, האישיים, המשפחתיים והכלל ישראליים. זה סיפור של חתירה למגע. וזה בעצם הסיפור של החברה הישראלית.
סגן אלוף (מיל') הרב מאיר כהנא, הוא אב בית הדין באשקלון וראש נציגות הדיינים הארצית, שירת כמ"פ חי"ר במילואים