בכל שנה חגי אייר, הימים הלאומיים של עם ישראל, מביאים איתם בשורה גדולה. עוד שנה שהעם שלנו מתקדם ומתפתח על אדמת אבותיו הנצחית, עוד שנה של חיבור שורשי למקום אליו עמנו שייך מתוך הציווי האלוקי, ועוד שנה שבה החברה בישראל מבררת את דרכה בתוך המדינה שלה.
השנה נראה שיום הזיכרון ויום העצמאות פוגשים אותנו בעיצומו של מה שנראה כאחד המאבקים העמוקים והרחבים שלנו כחברה מאז תקומת מדינת ישראל. המצב שבו אנו נמצאים מעורר דאגה רבה, אנשים רבים מתנהגים בבוז כלפי סמלים רבים שהיוו קונצנזוס לחיים שלנו כאן בארץ חמדת אבות. לאן מתקדמים מהמצב הנוכחי?
יום הזיכרון הוא יום שבו אנחנו מתייחדים עם מסירות נפשם של הנופלים. אלו שהיו עם מדי צבא ואלו שהיו עם מדי אזרחים. המשותף לכולם הוא שהם נהרגו משום שהיו חלק ממדינת היהודים. לא שאלו אותם לפני כן למי הם מצביעים, לא שאלו אותם אם הם "בעד התיקונים במערכת המשפט" או "נגד הרפורמה המשפטית", לא שאלו אותם אם הם "רק לא ביבי" או "רק לא ברק". הם נפלו כי הם שייכים למדינת היהודים. הנפילה שלהם הייתה סביב המכנה המשותף של כולם- היותנו יהודים במדינה יהודית.
ביום הזיכרון, התפקיד שלנו הוא להתייחד עם אותה נשמה יהודית שעלתה כקרבן על מזבח המדינה. מתייחדים עם הקדושים ולאורם ממשיכים את החיים שציוו לנו עם מותם.
ייתכן, שביום הזיכרון הקרוב, יבינו את זה כולם ויתייחדו עם קדושת הנופלים.
ייתכן גם, שתהיה נקודת מבחן ביום הזיכרון הקרוב, מעין משפט שלמה. שלמה המלך שאמר "גזורו" על התינוק שהביאו אליו שתי הנשים. באמירה שלו, חשף שלמה בחכמתו, מי היא האם האמיתית ומי משקרת, מי רוצה את החיים בכל מחיר ומי רוצה את המחלוקת.
ביום הזיכרון הזה יעמדו הצדדים למבחן. מי באמת רוצה בטובת המדינה בכל מחיר ומי מחפש הפיכה בכל מחיר. מי מחפש הזדמנות להתייחד עם הנופלים ומי מחפש לשחק בשכול עבור המטרות הפוליטיות שלו.
ביום הזיכרון הזה נשאל האם אנחנו לאומיים בלי תנאים או שמא אנחנו לאומיים רק בתנאי שזה מתאים לנו?
האם אנחנו מתגייסים למילואים רק בתנאי שזה מתאים לנו? האם אנחנו מכבדים את יום הזיכרון רק בתנאי שנבחרי הציבור שלנו באים? האם אנחנו מכבדים את הדמוקרטיה רק בתנאי שהבחירה שלנו התקבלה?
הימים הלאומיים שלנו הם הזדמנות נפלאה לבחון את הנאמנות שלנו ללאום ולמדינה. לבחון את הנאמנות שלנו לערכי היהדות שעליה נפלו אחינו. ואולי החגים הלאומיים שלנו יבשרו לנו מי באמת רוצה בטובת הלאום ומי מנצל הזדמנויות באופן ציני כדי להוליך את כולנו לעבר תהום.
וייתכן שיש כאן הזדמנות לבשר בשורה נוספת. ייתכן שהריסוק של כל קונצנזוס לאומי על ידי חבורת האנרכיסטים מחייב אותנו לבדק בית עמוק. בדק בית שמברר מחדש מהי הלאומיות שלנו, מאיפה היא יונקת ואיך ניתן לייצב אותה באופן מוחלט. האחריות על הבירור הזה היא של כולנו, גם אם אנחנו נאמנים למדינה ומתגייסים למילואים, מסתבר שצריך להתקדם.
אם אנחנו לא מבינים שהדבר היחיד שמחזיק כאן את הלאומיות היא היהדות, אכן הכל מתפרק. אם אנחנו לא נבין שללא השייכות אל הקודש האחדות הלאומית לא תחזיק מעמד- אנחנו בבעיה. זכות הקיום של מדינת ישראל היא היותה מדינה יהודית. ללא הזהות היהודית שלא אין כל ערך שיכול להחזיק מעמד. לא הדמוקרטיה ולא זכויות האדם. יום הזיכרון הקרוב אנחנו חייבים לעמוד מול הבירור הנוקב הזה.
העם שלנו עבר דברים קשים בעברו. העם שלנו גם יעבור את המשבר הנוכחי. נקווה שנצליח לפתוח את העיניים לראות את תמרורי האזהרה ולהמשיך לדחוף קדימה בכל הכוח.
הכותב הוא ר"מ במכינה הקדם צבאית בקשת ברמת הגולן וחבר ארגות תודעת זהות