סופרים קדימה

חמישים יום לאחר שעם ישראל יוצא ממצרים, הוא עומד למרגלות הר סיני ומקבל את התורה. הופעתו של עם ישראל על במת ההיסטוריה נעשית בשני שלבים: השלב הראשון הוא יציאת מצרים, בניית הקומה החומרית־לאומית. שישים ריבוא יהודים (מספר משמעותי כשלעצמו בגאולת ישראל - כדוגמת שש מאות אלף היהודים שמנה היישוב היהודי בארץ בקום המדינה) - הולכים ויוצרים את הלאום הישראלי: "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שמות יב, מא).

השלב השני הוא מעמד הר סיני, בניית הקומה הרוחנית־הכרתית. לאחר התעלות של ארבעים ותשעה ימים, ביום החמישים אנו מקבלים את התורה. המספר חמישים מבטא על פי חוכמת הקבלה את המדרגה שמעל עולם הטבע (המספר שבע מכיל את שבעת ממדי המציאות הטבעית – ימין ושמאל, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, נוסף על נקודת האמצע המאגדת הכול; ארבעים ותשע, שבע כפול שבע – הטוטאליות של עולם הטבע; חמישים – ההתעלות מעל הטבע). חמישים יום לאחר לידת הגוף הלאומי של עם ישראל מגיע העם במעמד הר סיני למודעות הכרתית לתפקידו, ושומע את קולו של ה': "אנוכי ה' אלוקיך" (שמות כ, ב).

כל יום בספירת העומר אנו סופרים, עולים עוד מדרגה למתן תורה. הדברים נרמזים בדברי חכמים, האומרים כי קורבן העומר שאנו מניפים במוצאי הפסח, עשוי כאמור משעורים, ולכן מכונה "מאכל בהמה" (ירושלמי, סנהדרין יב, ב) – הפן החומרי במציאות. לעומתו "קורבן שתי הלחם" שאנו מקריבים בבית המקדש בחג השבועות, עשוי מחיטים, ולכן מכונה "מאכל אדם" (הוריות יג, ב) – הפן האנושי במציאות. דהיינו, ישנה התעלות המבוטאת בספירת העומר מפסח לשבועות, מן הצד הבהמי אל הצד האנושי, מן החומר אל הרוח – עד לבניין הקומה השלמה של עם ישראל.

אין מנוחה ונחלה

ספירה על מנת להגיע אל היעד איננה דבר של מה בכך. מי לא רוצה להגיע? להגיע להישגים, להגיע לאושר, להגיע להצלחה, להגיע ל... משהו. ההגעה ליעד היא לכאורה המטרה בכל מסלול. גם ברמה הציבורית מדובר תמיד על יעד סופי שצריך לחתור אליו: שלום, בניית בית מקדש, ביאת המשיח וכן הלאה.

יחד עם זאת, אם נבחן מקרוב את חיינו, נראה שלמעשה אין תחום שניתן לומר בו בלב שלם 'הגענו!'. כל הישג הוא פתח לאתגר חדש, כל יעד שנכבש מגלה עוד כמה ארוכה הדרך: סיום הלימודים הוא שער הכניסה לבגרות, סוף השירות הצבאי הוא תחילת החיים האזרחיים, חתונה היא תחילת חיי המשפחה, משיח בן דוד הינו הפתח לעידן חדש ואפילו המוות, כידוע, אינו סוף פסוק.

ימי ספירת העומר הם ימים שלכאורה כל מטרתם היא להגיע אל היעד – במקרה הזה הלא הוא מתן תורה. לפי זה היינו מצפים שהספירה לעומר, כדוגמת שיגור טיל או טבלת ייאוש של אסיר בבית כלא, תהיה לאחור: ארבעים ותשע, ארבעים ושמונה וכו'. אלא שזה אינו כך. אנו סופרים קדימה: יום אחד לעומר, שני ימים לעומר וכו', כדי להבהיר כי כל יום עומד בפני עצמו. הדרך למתן תורה אינה נטל מייגע אלא היא מטרה כשלעצמה. לא ניתן להגיע ו'לתפוס' את התורה. כל חיינו הם חתירה אין־סופית במעלה עבודת ד'. החכמה היא למצוא את הסיפוק והאושר בעצם ההתקדמות.

הדברים נכונים גם במישור הציבורי: מדינת ישראל, שהשבוע חגגנו את יום עצמאותה ה־75, אף היא באמצע הדרך. הרצון של מגזרים מסוימים במדינה להגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה, בכל תחום – הביטחוני, הכלכלי ואפילו הרוחני – איננה שאיפה נכונה. אנו מצויים כל העת בהתקדמות, ואנו חייבים להודות לריבונו של עולם על כל רגע ורגע.

גם ל"ג בעומר הוא חלק מהסיפור. בי"ח באייר אנו מציינים את ל"ג בעומר. הסיבה הרשמית לציון מיוחד של יום זה מצויה בדברי התלמוד (יבמות סב, ב): "שנים־עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא... וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם... כולם מתו מפסח ועד עצרת (חג שבועות)". בתקופה שבין פסח לשבועות קרה אסון נורא בעם ישראל – התרחשה מיתה המונית של האליטה התורנית מסיבה שאינה ברורה. לכן נוהגים בימים שבין פסח לשבועות מנהגי אבלות (לא מתגלחים, לא מתחתנים וכדומה). ואולם מוסיף רבי מנחם המאירי, ממפרשי התלמוד: "וקבלה בידי הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו".

מן הסתם נוכל לשאול את עצמנו מדוע ראו חכמים לקבוע ימי אבל לאומי לדורות עקב מיתה, טרגית ככל שתהיה, של כמה אלפי תלמידים, ועל אותו משקל נוכל לשאול מדוע נקבע יום חג לדורות עקב הפסקת המיתה. על זאת עונה רב שרירא גאון, מגדולי ישראל שלפני כאלף שנה, באיגרתו המפורסמת: "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה, והוה שמדא (שמד) על תלמידי רבי עקיבא". מתוך מקורות נוספים, תורניים והיסטוריים, ככל הנראה מתכוון רב שרירא לומר כי תלמידי רבי עקיבא השתתפו במרד בר כוכבא כנגד הרומאים ושם מצאו את מותם ("שמד"). האבל על מותם והשמחה על הפסקתו – הם הסיבה העומדת מאחורי ציון הימים הללו.

מדליקים את אש המרד

ספירת העומר ול"ג בעומר נחקקו בלב האומה לדורות, כי הם זכר למרד האחרון לפני היציאה הארוכה לגלות. בל"ג בעומר אנו נוהגים להדליק מדורות (ששימשו סימן איתות בזמן המרד), כי אלו ימים המזכירים לנו את אש הלאומיות הישראלית שאינה נכבית למרות חושך הגלות. לא בכדי מציינת המסורת היהודית את ל"ג בעומר כיום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, מתלמידיו הבולטים של רבי עקיבא ומייסד תורת הקבלה. רבי שמעון בר יוחאי מוזכר בתלמוד בהיותו אחד המתנגדים הגדולים לכיבוש הרומאי, ובתורת הסוד שיצאה מבית מדרשו, מצויים כיסופים אדירים לחזרת האומה לארצה ולריבונותה. מטרתה של תורת הנסתר היא לחנך למבט הרואה מעבר לפני השטח. להביט פנימה ולראות את העתיד הצפון בתוך המציאות העגמומית הנוכחית.

ייתכן שזו אף הסיבה הפנימית למנהג הילדים שהשתרש בזמנו (לפני עידן המחשב) לשחק בל"ג בעומר בחץ וקשת. תלמידי רבי עקיבא יצאו להילחם ברומאים כשחץ וקשת בידם. הם מן הסתם ידעו שאין להם סיכוי רב כנגד האימפריה הרומאית; על פי החישובים "הריאליים", "התקשורתיים" ו"הפוליטיים" – המרד ייכשל. למרות זאת, כדוגמת החץ והקשת, הם כיוונו לַמרחק, אל העתיד. כדוגמת רבם, רבי עקיבא, הם ידעו שאפשר לצחוק למציאות בפרצוף. המערכה לא תוכרע מיד, זה ייקח זמן. אולי דור, אולי כמה דורות ואולי יותר – אולם בסופו של דבר עם ישראל ישוב לארצו, ורומא תהפוך להיסטוריה.

המעבר שעבר עם ישראל בזמנו בין יציאת מצרים לקבלת התורה, בין הגיבוש הלאומי לפיתוח התודעה הרוחנית, הוא מעבר שאנו חווים בזעיר אנפין בכל יום. הגישור בין הקטבים השונים באישיות, בין הפן החומרי לפן הרוחני, הולך ונעשה קל יותר ככל שמתקדמים בספירת העומר, ככל שמחברים בין העולמות.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***