1. ממשלת הימין זכתה באורח פלא בהישג משמעותי, אך נדמה שמרגע היווסדה גולת הכותרת 'הרפורמה' - משבשת הכל. ההתנגדות לרפורמה יצאה מפרופורציה והררי מילים ודיונים נשפכים עלינו מדי יום כדי להבין מה עושים עכשיו.
על פניו, ציבור רחב בימין מבולבל מאוד; נע בין התקרבנות וקריאות 'אנחנו אזרחים סוג ב'' - לבין השבת הפגנה שערה. האינטרסים כבר לא ברורים לאף אחד, הספינים והאירועים שוברים שיאים ויש אומרים שהסאגה אינה בגין הרפורמה דווקא, אלא על צביונה הכללי של המדינה על פרטיו השונים.
2. לאנשי ימין מאמינים, ברור כאור השמש מי הטובים והרעים בסיפור. השמאל והימין היו רחוקים זה מזה שנים רבות, אך רק עכשיו הצדדים ברורים היטב: בעד הרפורמה - ובעד מדינה יהודית, נגד הרפורמה - ובעד מדינה ישראלית חופשית.
אמא רפורמה הצליחה להגדיר את הפערים מחדש בפשטות ולציבור אמוני גדול קל מאוד לכעוס על המוגדרים 'שמאלנים'.
אנשי ציבור ומדיה מימין עושים את עבודתם ומסבירים בלהט, מהמוני זוויות, כיצד 'השמאלנים' מגזימים, עסוקים בקמפיינים מופרכים מאוד - שמשום מה מצליחים (!) - ומתסכלים היטב את הימין שחוזר בלופ, להתעצבן על 'השמאלנים' (ומצביע בשלט לערוץ 14).
3. העניין המוזר ביותר בכל הסאגה הוא שקול העומק של הימין האמוני - אינו נשמע. אנשי ימין שבהצהרת אורח חייהם טוו את תפישתם על בסיס התבוננות במציאות האלוקית - עוצמים הפעם עיניים מלראות את המהלך השמיימי שתוקע את הימין בלופ הפגנות, מחאות, צעקות שבר ובלבול רב.
אפשר לומר, בעדינות, שחלקים בימין שכחו קצת מה זה להיות ימנים אמוניים: להביט לשמיים, להירגע, להרפות ולשאול: ו"אולי" זה הקב"ה שמכוון פה את הכל ורוצה שנשיל מעלינו את הדביקות בכוח הפוליטי שהוכיח (שוב) לימין כלא יעיל בעליל?
אולי הגיע הזמן להתכוונן, להשיל את הביטחון העצמי המופרז באורחות חיינו המקובעים - ולפקוח עיניים חדשות לשינוי תפישתנו לגבי השקעת האנרגיה שלנו ב'תיקון עולם', מעבר ל"פוליטיקה הקדושה" והתעצבנות עליה?
אולי הגיע הזמן שכל אחד מאיתנו, ינסה לעשות חשבון נפש; להבין מה עלינו לתקן, כיחידים, כאנשי תקשורת, כימין אמוני שלמרות תפישתו מציף אותנו בפוסטים גשמיים וזועמים - במקום להביט בעיקר פנימה, אל הלב והרוח. אי שם, מעבר להרי החומר הפוליטיים הצעקניים והמאכזבים.
4. איני מתיימר להבין חשבונות שמיים וכמובן שאיני מושלם בעצמי, אך די ברור שחטאנו טיפ-טיפה ב'כוחי ועוצם ידי' הפוליטי, התקשורתי, ושאר כוחות ארציים - במקום להעניק פוקוס מיינסטרימי תקשורתי, יומיומי להתקדמותנו במצוות פשוטות וקשות: הימנעות מלשון הרע ורכילות, שפה עדינה, רגישות לזולת, עיין טובה, במעגלים הקרובים וברשתות החברתיות. כן, גם כשקשה, גם כשמעצבן, גם כשאנחנו צודקים ויכולים אחרת - וגם כשאנחנו מתפרנסים מזה ו'בא לנו' אחרת.
כי - מה לעשות - יהודים זה לא רק 'משפט עברי', 'מדינה יהודית' ו'כלל', אלא לפני הכל ניסיון קשה שמוביל אותנו לנסות להבין מה עלינו לתקן, כיחידים. בבית, בעבודה, בדרך שבה אנחנו מתנהלים. סתם זורק שאלה: עד כמה אנחנו 'בסדר' והאם אנו רגישים דיינו - בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו - כלפי הזולת שאנו באים עימו במגע ביומיום? כיהודים, 'חשבון נפש אישי', בשוטף ו'תיקון המידות' - אלו לא מילה גסות (כמו שמשדרים לנו ב'תרבות המערבית'). העניינים האלו אינם שמורים לאנשי רוח. משם ה'יהודי הפשוט' מתחיל להתקדם. ואת זה, כנראה, קצת שכחנו בדרך לרכבת המהירה לגאולת הכלל.
הכותב הוא איש קראייטיב, תסריטאי ומגיש, יוצר ההרצאה והסרט החדש 'מדריך למתבונן האמיץ' ומיזם 'מסדרונות לתעשייה'.