בשנת השכ"ט (1568 למניינם) יושב רבי חיים ויטאל בצפת הקרירה, והגלות והחורבן שכבר מלאו להם 1500 שנה ממלאים את ליבו. רבי חיים בקושי בן 30, ליבו לב צעיר אך מלא בצער ובתשישות בעקבות שאלה שמנקרת בו ללא הרף: מדוע עדיין לא נבנה בית המקדש?
התשובה שאליה מגיע רבי חיים אומנם נטועה בדברי חז"ל, אך דורשת עיון והעמקה מחודשים מתקופה לתקופה – בהתאם למאורעות השונים המתגלגלים כל הזמן. עם זאת, נראה כי ככל שהזמן עובר, התשובה הזו הופכת להיות ברורה ורלוונטית יותר ויותר, ועם פרוץ "מלחמות היהודים" סביב הרפורמה המשפטית - אפילו קריטית.
לימוד חוכמת האמת – הפתרון לגלות
"ואתנה את פניי לחקור ולדעת מה זה ועל מה נתארך קיצנו וגלותנו ומדוע לא בא בן ישי. ומצאתי און לי ואנינה בקרבי וליבי דווי. ממאמר אחד הובא בספר התיקונים תיקון ל' דף ע"ז ע"ב" (הקדמה לשער ההקדמות, רבי חיים ויטאל).
למרות שרבי חיים ויטאל מוצא את הפתרון לאריכות זמן הגלות בספר תיקוני הזוהר, התשובה הזאת ממלאת אותו צער. הפתרון הוא לא אחר מאשר חסרון העסק והלימוד בסתרי ורזי התורה: "הנה נתבאר במדרש הזה כי עוון אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע הוא שלא בחר להתעסק בעץ החיים שהיא חוכמת הקבלה וזהו עצמו עוון הערב רב... ולכן נשברו הלוחות הראשונות... וגרם איבוד החורבן בית ראשון ושני וגלות האחרון המר והארוך אשר אנו בעוונותינו הרבים, עד דיתובון בני ישראל בתיובתא וביקשו את ה' אלוקיהם להכירו וליודעו ברזי תורה ויזכו לעסוק בחוכמת האמת... וכמו שכתוב בפרשת נשא ברעיא מהימנא ד' קכ"ד ע"ב וז"ל 'ובגין דעתידים ישראל למיטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא'" (שם).
התשובה הזו אינה פשוטה כל כך בראי המציאות, וזה מה שגורם צער גדול לרבי חיים ויטאל. 'השטח' בתקופתו מדבר אחרת לגמרי. רוב תלמידי החכמים אינם קרובים בשום צורה ללימוד זה של חוכמת האמת. לשמחתנו, בדור האחרון המציאות השתנתה מהקצה אל הקצה, והנהירה ללימוד חוכמת האמת בבתי המדרשות השונים, היא כבר עובדה נוכחת ושכיחה.
דברי חז"ל הללו הם תופעה רווחת בספרות חז"ל והקדמונים, ולמרות זאת צריך להעמיק ולהבין: איך דווקא הלימוד בסתרי התורה יכול הוא לקדם ולהביא את הגאולה העתידה? האם יש משהו מעבר לתפיסה מיסטית שיכול להסביר את הקביעה הזו?
ובכן, התקופה האחרונה ממש, עם המאבק המתפתח בציבוריות הישראלית שהגיע לשיאו, יצר בין שאר תופעות הלוואי שלו גם תופעה משמחת: דברים אלו שהיו נראים לעיתים כמדרש פליאה הפכו מובנים להפליא.
ניתן לנתח את המאבק הציבורי המתחולל היום ככזה שיסודו רעיוני. אפשר לומר כי בעומקו המאבק עוסק בעיקר בשאלת הזהות, או מדויק יותר - בבסיס לכל שאלת זהות שתהיה. והשאלה היסודית היא: האם יש זהות ציבורית כללית אחת? האם ישנה זהות כללית לאנושות או לאומה שהאנשים הפרטיים ניזונים ממנה; או שכל זהות היא לעולם פרטית, והציבוריות איננה אלא מעין חברת ביטוח שנועדה לממש את רווחת הפרט, מה שנקרא בעגה "המקצועית" – זכויות הפרט? רק לאחר שפותרים את השאלה היסודית הזו, ניתן לפגוש את השאלה המוכרת יותר בציבור: גם אם נטען שישנה זהות ציבורית כללית שהפרטים משתלבים בתוכה – מה היא הזהות הכללית הזאת? האם אפשר לטעון כי היא יהודית או דווקא אנושית־כללית?
בטווח הזה שבין שני צירי שאלה אלו נמצאים הקטבים שנאבקים על ההגמוניה הציבורית, אך כדי להבין את משמעות המאבק נצא לטיול היסטוריוסופי קצר.
עידן הדה־קונסטרוקציה
התפיסה השלטת בשמאל הכללי והישראלי נולדה כנראה, גם אם לא מתוך מודעות, על ברכי גדול הפילוסופים המודרניים – עמנואל קאנט (סטיבן היקס, לחשוף את הפוסט־מודרניזם, עמ' 40). קאנט עמד בתקופתו לפני שוקת שבורה. הוא ראה את הדת עומדת ומתערערת מפני עידן התבונה והנאורות. השכל והתבונה תפסו את מקום האמונה. תופעות שונות שהוסברו בעבר בנימוק ניסי ועל ידי תפיסות דתיות, הוסברו באופן מדעי ולוגי. האמונה עמדה מיותמת.
קאנט, שלא היה יכול לסבול מציאות זו, ערער בעבודתו המקיפה את הקשר שבין הנאומנה לפנומנה, כלומר בין המציאות (הדבר כשלעצמו) לבין האופן שבו אנחנו קולטים אותה (התופעות). "כל מה שאנו מסתכלים בו בחלל או בזמן, אינם אלא תופעות דהיינו דימויים בלבד, שבאופן שבו אנו מדמים אותם, אין להם קיום מבוסס כשהוא לעצמו מחוץ למחשבותינו" (ע. קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, עמ' 436). משכך המדע, שבנוי על התבוננות במציאות, איבד מתוקפו, וההתקפה על הנאורות התבונית סומנה כהצלחה מסחררת.
מערעור זה, כבר הייתה הדרך קצרה להגל לטעון כי לא רק שאי אפשר להכיר את המציאות, אלא שלמעשה אין שום הכרח שמחוץ לשכלנו יש כזו בכלל, עד שאפשר לטעון כי המציאות היא יצירה סובייקטיבית לחלוטין. הדרך לומר כי האמת היא תמיד יחסית לזמן ולמקום כבר נסללה (היקס, שם, עמ' 63). ערעור תחושת המציאות, הקיום והאמת הוביל בהמשך הדורות ליצירת התפיסות הפוסט־מודרניות שבסיסן דחיית התבונה הקשורה בטבורה בסיבתיות ("סיבתיות היא אמונה טפילה" – לודוויג ויטגנשטיין, מאמר לוגי פילוסופי עמ' 45) ותוצאתן הסופית פירוק עולם הערכים האנושי הבסיסי ביותר.
נורמות וערכים שהיו מוסכמים על הציבור התרבותי כולו, מתוך תפיסה כי השכל על הבסיסים הלוגיים שבו הוא הגורם המשותף האנושי, הצליחו בעבר ליצור רקמה אנושית פועמת אחת, גם אם זו נחלקה באופן טבעי לאומות ולקבוצות שונות. כל זה אבד בעידן הדה־קונסטרוקציה. אין הסכמות כלליות על דבר, כיוון שאין דרך אפילו לדון ביחד.
אך כל זה לא נשאר רק בתחום השכל הקר, הוא נישא על פני רוחות גם לתחומים הנפשיים. כשאין אמת בסיסית, מציאות אחת אחידה לכל בני האנוש, אין שניים אוחזים בטלית אחת, וממילא קיימת רק הפרטיות עם בדידותה הנוראה. כל פרט כשלעצמו, עם מחשבותיו ודמיונותיו, עם מוסרו והגיונותיו, בלי שום אפשרות לעגן זאת במציאות משותפת לאחר. כשהעולם מתפורר לרסיסי רסיסים שכאלו, נשארה דת אחת בלבד – דת זכויות האדם הפרטי.
כנגד תופעה נוראה ומרירה זו, הקדימה התורה תרופה למכה – לימוד חוכמת האמת.
חוכמת האמת הכללית האחת
חוכמת האמת כשמה כן היא – מורה על האמת. האמת מטבע עצמה מוגדרת כמציאות שאיננה תלויה בדבר, בסובייקט, בפרט כזה או אחר. כל אחד יכול לאחוז בה, כל תפיסה יכולה לבדוק את עצמה ביחס אליה. משכך, האמת היא המציאות הכללית ביותר. חוכמת האמת, תורת הקבלה, טוענת לכתר האמת, משום שהיא לא באה מהיגיון אנושי שלקח את תורתו ממבט על המציאות או מהסקת מסקנות – יהיו לוגיות ככל שיהיו. היא תורה שנולדה מתוך מסורת של נבואה. ממקור האמת – מאת הבורא יתברך. כאן כבר אי אפשר לטעון כנגד החוכמה ולומר כי היא לא משקפת את המציאות עצמה. יוצר המציאות, אביה ומולידה הוא זה שהעביר את המידע על אודותיה.
חוכמה זו גם קרויה חוכמה פנימית, משום שהיא מזהה בים הפרטים הסותרים, הרצונות המנוגדים והבריות המשונות, קו אחיד פנימי שמוליך את כולם לעבר מגמה אחידה אחת – כללית, לא רק לאדם; לא רק לאומה או אפילו לאנושות, אלא לבריות כולן. "כל חוכמת האמת הוא כמעט נתייסד רק ע"ז לגלות את כל שורשי המציאות כולו איך שהם תלויים ומושרשים באור רצונו יתברך שמו" (בעל הלשם, מכתב ב לרנ"צ הלוי). "חוכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי שיש למצא בהוויה כולה, עד למעלה למעלה..." (אורות הקודש חלק ב עמ' שצג האחדות והשווי ב).
חוכמת הקבלה משיבה אל האדם את האמון במציאות, את האמון בקיומה וביכולת לזהות אותה. לא עוד בדידות פרטית, אדם לאדם זאב. חוכמה זו לא נזקקת כל כך להוכחה, משום שטבע האמת שהוא גלוי וניכר – "ניכרים דברי אמת" (סוטה ט ב). משום כך, אין תרופה יותר טובה לפירור המציאות; איבוד הכוח התבוני; הריסת אדני המוסר והפיכת היחד האנושי לבודד כל כך מאשר לימוד תורה של אמת, לימוד חוכמת הקבלה. כיוון שתשובה טובה נכנסת אל הלב בייחוד אם היא באה בעקבות שאלה חזקה, ובימינו הפוסט־מודרנה הביאה את השאלות הקיומיות עד הקצה; מובן לגמרי ובאופן מוחשי ביותר מדוע דווקא החוכמה הפנימית היא זו שתביא לגאולת הלבבות ולבניין המקדש.
הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלות וראש תוכנית 'רבנן דאגדתא'
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***