כוננות שיא

"בחיים שלי לא שמעתי סיפורים כמו שסיפרו לי אנשי הערים המעורבות. למרות כל התמונות והסיפורים ששמענו, מה שהיה בפועל היה הרבה יותר גרוע", מספר אייל ניומן, ממקימי כיתות הכוננות החדשות בערים המעורבות, ומוותיקי אנשי הביטחון האזרחי ביהודה ושומרון. "תושבי לוד תיארו לי איך במשך ימים הם לא היו יכולים לצאת מהבתים שלהם. אלה מצבים בלתי אפשריים, וזה לא רק בלוד. זה היה ככה גם בגליל ובנגב ובכל מקום שהיה תחת מתקפה בשומר החומות".

השבוע ימלאו שנתיים לאירועי שומר החומות, שטלטלו את החברה הישראלית המנומנמת אל ההכרה במסוכנותו של האויב מבפנים. אבל באופן לא מפתיע, השנתיים שחלפו לא הולידו מדיניות ממשלתית כוללת שתמנע את האסון הבא. התקשורת מנסה לטשטש את רושם הפרעות, ומי שבעיקר חיים עדיין את הטראומה ומנסים לשמור על עצמם מפני הפעם הבאה – שלכל הדעות היא רק עניין של זמן – הם תושבי הערים המעורבות עצמם. אייל ניומן, תושב קריית ארבע, הוא אחד מאלה שנחלצו לעזרת אחיו בערים, והתגייס לאחרונה לסיוע בהקמת מערך ביטחוני־אזרחי שייתן מענה לאיום מבית.

"לפני כמה חודשים ביקשו ממני תושבים בלוד לעזור להם להקים מעין כיתת כוננות אצלם. פנו אליי כמי שהתמחה בתחום, עם 25 שנות ניסיון בנושא. כשהגעתי לשם הבנתי שאולי השם יהיה דומה, אבל בשורה התחתונה כיתות הכוננות ביו"ש והמערך שצריך בערים המעורבות שונים מאוד".

מה הופך את המערך בערים לשונה כל כך?

"התרחישים שאיתם צריכים להתמודד. אלה היו סיפורים שלא האמנתי שיכולים בכלל להתרחש במדינת ישראל. ביקשו ממני לתת פתרונות לתרחישי ייחוס, האיומים שאיתם הם צריכים להתמודד. אחד התרחישים שנתנו לי היה מצור על שכונות ברחבי העיר. הייתי בהלם. רציתי לוודא שאני שומע נכון, אז שאלתי אותם למה הם מתכוונים כשהם אומרים מצור, והם פשוט חזרו ואמרו שזה בדיוק כמו שזה נשמע".

איך נותנים מענה למציאות כזאת? בסוף, כמו שאמרת, זה מאוד שונה מהמציאות שאתה וחבריך מתמודדים איתה ביהודה ושומרון.

"זה מצריך שינוי תפיסה מוחלט. קודם כול, בהרבה מקומות התחלנו מראש את התהליך בליווי של משפטנים כדי שיסבירו לנו מה המגבלות של היערכות שכזאת. זה לא יהודה ושומרון, והגופים הללו לא יהיו תחת צה"ל כמו שאנחנו פועלים. לנו החיים הרבה יותר פשוטים במובן הזה. אנחנו יושבים איתם, מסבירים להם, ולאורך כל הדרך מרגישים את תחושת התסכול של התושבים. מה שהם הרגישו זה מרד של שכניהם הערבים. ירו עליהם, תקפו אותם, צרו עליהם. לעומת מה שהם עברו, החיים שלנו ביהודה ושומרון הם דבש".

להגדיר את חייהם של ניומן וחבריו כ"דבש" זה כנראה צעד רחוק מדי, בוודאי כשמדברים על ימי שומר החומות. גם הוא מודע לכך, אך מדגיש כי כל מה שהם עברו הוא כאין וכאפס לעומת מה שהתחולל בערים המעורבות. "לנו היו הרבה מאוד אירועים. זריקת בקבוקי תבערה, אבנים ועוד שלל אירועים. אבל אנחנו ידענו לפתור אותם בעזרת כיתות הכוננות. התושבים בכלל לא ידעו על רוב האירועים האלה. לעומת זאת, בתוך ישראל הריבונית הייתה אנרכיה", הוא קובע.

בימים אלה אנחנו שומעים על היערכות להקמת משמר לאומי. הקמה של גוף כזה היא לא הודאה בכישלון של המדינה לספק ביטחון לתושביה?

"אני לא אתווכח איתך על זה. אני מסכים שזה לא אידיאלי, וזה רחוק מלהיות מושלם, אבל אין ברירה. יישוב או עיר בתוך ישראל הריבונית לא צריכים להקים כיתת כוננות. זאת אכן מציאות שלא חשבנו שנגיע אליה. גם האמירה של גורמים ביטחוניים ופוליטיים לציבור שייקח נשק ויגן על עצמו היא לא משהו טבעי, ועד לפני שלוש או ארבע שנים היא גם לא התקבלה בהבנה בישראל. אבל זה המצב שהגענו אליו. יש כאן חוסר משילות חמור, ולא סתם בן גביר קיבל הרבה מאוד קולות".

רבע שעה של חיים או מוות

את ההבנה שהתקבלה בערים המעורבות בשנתיים וחצי האחרונות, שהציבור נאלץ להגן על עצמו והוא אינו יכול להסתמך רק על כוחות הביטחון, הבינו ביהודה ושומרון כבר לפני שני עשורים וחצי. הנסיבות היו שונות לחלוטין, והן הובילו להקמתן של כיתות הכוננות כבר באותם ימים.

"עד אמצע שנות התשעים התפיסה הייתה שיחידת הכוננות היא למעשה יחידה של סיירת כלשהי מצה"ל, נניח ימ"מ או מטכ"ל, והיא זו שאמונה על תפעול אירוע בגזרה מסוימת כשהוא מתרחש. אני אגיד לך גם יותר מזה, בשנות השבעים והשמונים, המערכת כולה התנגדה מאוד לכך שיהיו כוחות אזרחיים שמעורבים בתפעול אירועים. במקום זאת הוסיפו עוד יחידות סיוע, שקראו להן 'צוותי התערבות', שלא בדיוק היו צבאיות אבל גם לא אזרחיות, במטרה לטפל טוב יותר באירועים. אבל התפיסה השתנתה כשהבינו שלוקח לצוותים הללו המון זמן להגיע לאירוע, ואנחנו מדברים פה על זמן יקר מאוד", הוא מסביר.

היה אירוע מיוחד שהוביל להבנה הזאת?

"אני לא יודע אם מדובר היה באירוע בודד או ברצף של אירועים. אבל אני כן יכול לספר שהמפקד האחרון של צוותי ההתערבות, אבנר מוצפי, לוחם מעוטר ואיש משכמו ומעלה שגם כיהן כטפסר בשירותי הכבאות, סיפר לי על אירוע שהתרחש בקריית נטפים והדליק אצלו נורת אזהרה. זה היה פיגוע לא קל. מחבל חדר ליישוב ודקר את אחד התושבים בתוך ביתו, והתושב ההוא נפטר כמה ימים מאוחר יותר מפצעיו. מוצפי והצוות שלו הגיעו רבע שעה אחרי תחילת האירוע, והם עוד היו הצוות המיומן שהכיר את הגזרה ואת קריית נטפים עצמה. הצבא הגיע רק חצי שעה לאחר האירוע. להגיע בשלב הזה זה מענה לא יעיל. מה שמחבל יכול לעשות בתוך יישוב במשך חצי שעה תמימה זה הסיוט של כולנו. גם רבע שעה זה הרבה יותר מדי זמן. בשביל שיהיה מענה רציני, הוא צריך להתרחש בתוך דקות ספורות".

נורת האזהרה הזאת הפכה לזרקור כשהתברר שבמסגרת הסכמי אוסלו תוקם הרשות הפלשתינית ושוטריה יסתובבו עם נשקים ברחבי יהודה ושומרון. "החשש הזה הפך למוחשי יותר ויותר, והיה ברור שצריך לתת לזה מענה. זה לא רק המשטרה של הרשות, אלא גם כוחות תנזים שפשוט ייכנסו ליישוב וישתלטו עליו. זה אגב גם התרחיש שממנו חוששים בצפון מכוח רדואן של החיזבאללה. מה שקרה במגידו לפני כמה שבועות זה כסף קטן לעומת מה שהם מתאמנים עליו. לצה"ל יש מידע מאוד מפורט על מה שחיזבאללה מתאמן נגדנו, ולזה צה"ל נערך. אבל מה שקורה היום בצפון וגם ראינו אותו בצוק איתן בדרום הוא מה שחוו היישובים ביהודה ושומרון באמצע שנות התשעים. אותי הקפיצו בצו שמונה באותו זמן ושכבתי על הגדרות של היישובים כדי למנוע השתלטות על יישוב. זה מה שגרם בסוף לכל המערכת, גם החלקים שהתנגדו למהלך, להבין שצה"ל לא יכול להיות בכל מקום, והוא לא יכול לתת מענה מהיר מספיק לאירועי חדירה ליישובים במציאות החדשה שנוצרה".

למה ההתנגדות בתחילת הדרך הייתה חריפה כל כך?

"החשש שלהם היה שלמעשה מוקמות מיליציות פרטיות בשטח, וזה מצב שהוא מאוד לא בריא. האמירה הגלויה הייתה שזה מאוד מסוכן ש'מתנחלים יהיו עם דובונים ורובים בשטח'. קמפיין אלימות המתנחלים שרץ כיום רץ גם באותן שנים, עם אותם שקרים בדיוק. שרים התחילו לתקוף את הרעיון שלמתנחלים יהיה נשק וכן הלאה. יוסי שריד וחבר כנסת נוסף ממרצ בשם דדי צוקר שלחו כבר בשנת 89' מכתב ליועץ המשפטי לממשלה שבו הם התריעו מפני 'מיליציות של מתנחלים'. נציגי מפלגות השמאל לקחו חלק פעיל מאוד בהפחדה הזאת נגד המתנחלים, וזה רק חיזק את ההתנגדות מתוך מערכת הביטחון עצמה.

"היום, לעומת זאת, אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי. כיתות הכוננות האזרחיות הן חלק מתפיסת הביטחון של צה"ל. בישיבות של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צה"ל אומר שבלעדינו אין דרך לספק ביטחון לאזור. לכן הוא מוכן להשקיע בזה כל כך הרבה כסף. קו פרשת המים הגיע בשורה של אירועים, שמתוארים גם בספר, שבהם צה"ל נאלץ להשתמש בעצמו בכיתות הכוננות כדי לתפעל אירוע. אז הוא הבין את ההכרח".

"הייתי שליח ה' לטפל בנרצחים"

ניומן, כיום תושב קריית ארבע, נשוי להדר ואב לחמישה ילדים, היה מראשוני כיתת הכוננות הראשונה, שהוקמה באריאל. "לקראת השחרור שלי מצה"ל, הרבש"ץ של אריאל באותם ימים, אלי נובוסלסקי, פנה אליי ואמר לי שעומדים להקים משהו חדש שייקרא כיתת כוננות ומחפשים מתנדבים. אני ואלי הכרנו לפני כן והיינו חברים, והוא ידע שפרויקט כזה יעניין אותי. האמת היא שלא באמת ידענו מה זה בדיוק אומר כיתת כוננות ומה יהיה בה, אבל התלהבנו מהרעיון שנמשיך להיות חיילים גם באזרחות".

איך נראתה כיתת הכוננות באותם ימים?

"מאוד לא מוסדרת. הכול היה בתהליכי הקמה. לא היו אימונים מסודרים, לא היו נהלים מסודרים. היה די כלום. חילקו לנו M-16, ואפילו אפודי מגן לא חילקו לנו אלא משהו שקראו לו שכפ"ץ סכינים שנועד למנוע פיגועי דקירה. זה היה נראה די חלטוריסטי. משהו שמרגיש מאוד ראשוני ובהתגבשות. ברגע שהחלו פיגועי הירי חילקו לנו אפודים קרמיים. אבל הכול התרחש תוך כדי תנועה, ובבלגן. אני זוכר שאספתי את הספרים של כיתות הכוננות השונות מתחילת הדרך, וכל מקום יצר לעצמו תוכנית עבודה אחרת, שיטת לחימה אחרת. רק לאחר זמן כלשהו צה"ל החליט לגבש את הכול למערך הכשרה אחיד, והוקם בית הספר להגנת היישוב ושם הבינו אילו חלקים מתורות הלחימה שפותחו על ידי כיתות הכוננות רלוונטיים ואילו לא. אבל זה לקח זמן".

מי בסוף היו אלה שבנו את תוכניות ההכשרה?

"אזרחים מהיישובים. מי שכתב איתי את הספר הוא נדב רז, אחד האנשים שהקימו את בית הספר להגנת היישוב. הוא, יחד עם עוד אנשים מההתיישבות שמגיעים עם עבר פיקודי מבצעי בצה"ל, יצרו לבסוף את תורת הלחימה של כיתות הכוננות. צריך להבין, מה שהימ"מ עשו קודם לכן לא מתאים לפעילות שלנו, ומהכיוון ההפוך גם מה שחי"ר עושים, כמו להשליך רימון לבית ואז להיכנס אליו, לא שייך במציאות שלנו".

מה האירוע המשמעותי שהשתתפת בו באותם ימים?

"זה היה כבר באירוע הראשון שהשתתפנו בו ככיתת כוננות. באותם ימים לא היו גדרות בין אריאל לכפר סלפית, והגיעה קבוצה גדולה מאוד של מפגינים־פורעים מהכפר בשביל להתפרע, לזרוק אבנים ושאר הדברים שחיילים כיום מכירים היטב מהפרות סדר. אבל באותם ימים מי בכלל הכיר את המונח הזה? אותנו אף אחד לא הכין לאירוע כזה, שבו לא מדובר במחבלים רגילים, ולנו לא היו כלים אמיתיים להתמודד איתם. כל מה שהביאו לנו זה את אותם רובים ושכפ"צי סכינים. זה אירוע שפוטנציאל הנפיצות שלו היה בשמיים. ואנחנו נמצאים שם, צריכים לבלום את כל הפורעים האלה בגופנו ממש, וזה בזמן שצה"ל עדיין חושש מאיתנו בגלל כל ההפחדות. ועשינו את זה, הצלחנו לעצור אותם עם האמצעים הבודדים שהיו לנו. זאת הייתה טבילת האש שלנו, ועמדנו בה".

בסוף זה אירוע מאוד מפחיד. למעשה, חברי כיתות הכוננות נכנסים בכל פעם לאירוע שהם עלולים לא לחזור ממנו ומשאירים מאחור אישה וילדים. איך מתפקדים בסיטואציה כזאת? איך לא נותנים לפחד להשתלט?

"אני חושב שברגע האמת אנחנו לא חושבים על הפחד. בוודאי שהוא קיים, אבל ההבנה שאתה הולך להציל חיי אדם מצליחה להתגבר עליו. מה שכן, מרכז החוסן המקומי מארגן מפעם לפעם מפגשים לנשות חברי כיתות הכוננות, ושם הן משתפות בפחדים שלהן. זה ממש לא פשוט לכל אחד לראות את היקרים לו קופצים בהתרעה של רגע לאירוע, מתוך ידיעה שזאת אולי הפעם האחרונה שיראו אותם. אצלנו בכיתת הכוננות יש חברים שכבר עברו כמה היתקלויות, חלקם נמצאים איתנו היום בנס מוחלט".

ועדיין, כשאתה פורץ לתוך בית שחדר אליו מחבל, אני מתקשה להאמין שלא עוברת בראשך המחשבה שאולי אתה לא יוצא מכאן בחיים.

"בוודאי שזה עובר בראש. זה דבר טבעי ביותר. אבל זה לא מנע מאנשי כיתות הכוננות להיכנס לאירוע. אגב, זה קורה לא רק לאנשי כיתות הכוננות. דיברתי עם מסתערב שהיה בפיגוע בבית משפחת שבו באיתמר. מדובר באריות שבחבורה, כאלה שמסכנים עצמם יום יום, והוא תיאר לי את אותן תחושות בדיוק. את התחושה שהלב צונח בתוכך וההבנה שאולי לא תצא מהמקום. הכדורים עוברים לידך, אש בכל מקום. זה האירוע שאתה מתמודד איתו. יש כאלה שלא מצליחים לתפקד, והם גם לא יצאו לקרב".

מתי אתה עמדת בפני מציאות כזאת?

"כשהייתי עוזר קצין הגמ"ר בפיגוע עמנואל הראשון. זה הפיגוע האזרחי הקשה ביותר שהיה ביהודה ושומרון, עם 11 נרצחים, בסוף 2001. הקפיצו אותי במהירות ואמרו לי להביא את הרב של היישוב. תוך כדי שהאירוע מתרחש אנחנו מבינים שחוליית מחבלים עשתה מארב על אוטובוס משני כיוונים עם מטענים, והנהג הגיבור המשיך לנסוע למרות כל מה שקרה לאוטובוס. כשאנחנו מגיעים לזירה אנחנו רואים את החריצים שהאוטובוס יצר בכביש. מסביב היו הרבה גופות. מחזה אימים. מה שאמרתי לעצמי באותם רגעים זה שאני נמצא כאן כשליח של הקב"ה. אני לא אייל ניומן באירוע הזה, אלא שליח של ה' לטפל בנרצחים. היו כאלה שלא הצליחו להתמודד עם המראות. אחר כך שלחנו לא מעט חבר'ה שלנו לטיפול כדי לשחרר את המראות משם. הפיגוע הזה כמעט החריב את עמנואל. כמעט שליש מתושבי היישוב עזבו לאחר הפיגוע".

לאחרונה הוציא ניומן ספר בשם 'אבירי הלילה', שמספר את סיפורן של כיתות הכוננות מראשית ימיהן ועד להפיכתן לחלק אינטגרלי ממארג הביטחון ביהודה ושומרון. הוא רואה בספר הזה שליחות כלפי חבריו לנשק. "אלה הסיפורים שבזכותם ההתיישבות ביהודה ושומרון קיימת".

מה הכוונה?

"כיתות הכוננות לא רק מצילות חיים. הן כמובן עושות את זה, ובעשרות אלפי בני אדם. אבל הן מעניקות ערך מוסף גדול הרבה יותר. הן נותנות את תחושת הביטחון שאפשר לחיות בחבל הארץ הזה. שזאת לא ארץ אוכלת יושביה ושנוכל לעמוד מול אלה שרוצים להרוג אותנו ולסלק אותנו מכאן. כשכיתת כוננות היא איכותית, זה משרה ביטחון על התושבים. כשאתה רואה את השכנים שלך מתאמנים כדי להגן עליך יש לזה אפקט חשוב".

לחיות בשטח במקום בבית הספר

ניומן, שמשמש גם רב־רועה רוחני וחוקר רבני בנושא הלכות מלחמה, לא רק לוקח חלק באימונים והכשרות של כיתות הכוננות. כבר כשבע שנים שצה"ל משתמש בכישוריו לצורך הדרכות שדאות והישרדות בשטח. למעשה הוא ממקימי יחידת השדאות מחדש, וזאת לצד הכשרות אומנויות לחימה. "התחלתי להתמקצע בשדאות כבר בילדות. גדלתי בשומרון ולא ממש נכחתי בבית הספר. המורה שלי כתבה לי בתעודה שהיא הייתה נותנת לי 40 אם היא הייתה יודעת איך אני נראה, אבל גם את זה היא לא יודעת. אנחנו לא באמת מזהים זה את זה", הוא מחייך, "במקום זה למדתי לחיות בשטח, ואת היכולות האלה שדרגתי לאורך השנים".

עד כדי כך שצה"ל לקח אותך להכשיר לוחמים.

"זה אירוע מאוד מוזר. משום מה בצה"ל בוטלה יחידת השדאות. זה נבע בעיקר מתוך יהירות של היחידות הקרביות שחשבו שהם לא צריכים אנשים מנוסים בתחום והם יכולים להכשיר לבד את הלוחמים לכך. בפועל זה לא באמת עבד. זה הגיע לרמה שצה"ל הגדיר את המצב כמחדל. יחידות על גבי יחידות איבדו את כישורי השדאות שלוחמים צריכים. לפני שבע שנים צה"ל החליט לעשות סיבוב פרסה, פנה לקבוצה של אנשים מהאזרחות שיש להם את הכישורים האלה, והקים איתם מחדש את יחידת השדאות, וגם לי יש חלק באירוע הזה".

מה בפועל ההבדל שזה עשה בשטח?

"שמיים וארץ. החיילים לא למדו את הכישורים האלה ממש"ק צעיר בן 20, אלא מסגני אלופים שלחמו בלבנון. אנשים שראו משהו בחיים שלהם, שיכולים לספר להם את החוויות שלהם עצמם, ולהראות להם בפועל כמה הכישורים האלה קריטיים. בקורס האחרון הבאנו מישהו שלחם בחווה הסינית במלחמת יום כיפור. הוא זה שמעביר לחיילים את החומר, והם רוצים לשמוע את הסיפורים שלו. היום יש במערך שלנו יותר ממאה מדריכים, עם ביקוש שיא של כל היחידות".

***