ספירת העומר באה ליצור ציפייה לקראת מתן תורה. היינו מצפים שהספירה תהיה קצרת רוח מהסוף להתחלה כדוגמת שיגור טיל – עשר, תשע, שמונה...אחד.
הספירה כידוע היא הפוכה: היום יום אחד לעומר, היום שני ימים לעומר, וכן הלאה. כל יום עומד בפני עצמו, והצירוף של כולם יחד מביא בסופו של דבר אל המטרה.
בעיר שדרות, בה אני גר, ישנן כידוע הרבה אזעקות "צבע אדום". בפעמים הראשונות נהגתי לספור בקוצר רוח את השניות מהסוף להתחלה על מנת שנוכל לצאת מהממ"ד (או עד שמיעת ה"בום" – הקודם מביניהם...). במהלך השנים גיליתי שלי אישית קל יותר לספור מההתחלה לסוף.
באיזושהי צורה קיבלתי מכך תחושת מיקסום של הזמן בממ"ד – לא רק רגעי אימה שמצפים לסופם אלא גם רגעים שבונים בהם סבלנות ואורך רוח. תחושת הישג קטנה של דחיית סיפוקים.
זוהי שיטה גם בתחומים אחרים בחיים: לא לספור למשל את מספר הדפים שנותרו לסוף הטקסט אלא את אלו שכבר למדנו; לא לספור בדיאטה את הקילוגרמים שנותרו להגעת היעד אלא את אלו שכבר הורדנו; לא לחכות בקוצר רוח לסופו של מבצע "מגן וחץ" אלא למנות בסבלנות את ההישגים של הימים הללו; ויש לא מעט מאלו.
אגב, אם עוסקים במספרים – איני יודע מהו היעד שהעיר שדרות מתוכננת להגיע אליו; אולם במהלך מבצע "צוק איתן", לפני כתשע שנים – מנתה העיר עשרים אלף תושבים; כיום מהלך מבצע "מגן וחץ" – היא מונה שלושים וחמש אלף. ניתן להבין את התסכול של הג'יהאד האיסלמי...