המושג "שוויון בנטל" משמש כטענה מוסרית בהקשר של הסדר החברתי בישראל. מי שלא נושא בנטל באופן שוויוני מואשם בחוסר מוסריות ובהתנהלות לא צודקת.
יש כמה בעיות במבט הזה:
1. המילה "נטל" בעייתית היא משקפת מבט בסיסי שלילי על התרומה למען כלל הציבור. הנתינה למען הכלל אינה נטל אלא זכות. "שוויון בזכות" נשמע הרבה יותר טוב.
2. ההנחה הבסיסית של המושג הזה הוא שצריך "שוויון", אבל האמת היא שלא צריך שוויון, צריך חלוקת תפקידים כזו כך שהמטרה תושג מיתוך שיתוף פעולה בו כל אחד נותן למען מטרה משותפת, לא נראה לי שחברה עיסקית אומרת: צריך שכל בעלי המקצוע יעשו את אותו דבר ויהיה שוויון, ממש לא, צריך שכל אחד יבצע את התמחותו באופן הכי מוצלח למען מטרה משותפת.
לכן אני רוצה להציע מבט אחר. צריך לחתור לאורגניות קבוצתית למען יעד משותף.
מה הכוונה?
ההנחה היא ש"כולם" באופן אישי ו"כולם" כקבוצות ומגזרים צריכים להיות שותפים ולתרום את חלקם. כשתרומת חלקך צריכה להיות גם מותאמת לכישורים האישיים, האופי הקבוצתי והערכים שבונים כל קבוצה.
ניתן להשתמש בקיבוץ כמודל בסיסי. בקיבוץ יש מטרה משותפת, כל אחד נותן את חלקו למען המטרה, ומקבל בהתאם לצרכיו. ברור שבקיבוץ לא מצופה שכולם יהיו מנהלי רפתות, וברור שמי שיש לו כישרון מוזיקלי כדאי לתת לו את הכלים לטובת הרווח של כל הקיבוץ.
אם נחשוב מהזוית הזו על החברה בישראל נעבור מחברה שעסוקה בחשבונאות ומבט צר אחד על השני לחברה שמחפשת את החוזק של כל קבוצה ונסיון לראות איך למען מטרה משותפת כולם משלבים ידיים. נעבור מעין רעה לעין טובה.
כמו כן, מבט כזה יכריח אותנו ללבן לעומק את המטרות שלנו כחברה וכן של כל מוסד שקיים בחברה שלנו. למשל: מה מטרת צה"ל להיות בסיס למאבק על "שוויון בנטל" או גוף מקצועי שנועד לנצח אויבים? מה מטרת "לימודי הליב"ה" להיות אמצעי לניגוח וקיצוץ תקציבים מימי שאין אצלו "לימודי ליב"ה" או להיות בסיס לנתינת כלים לכל ילד למקצוע כשיגדל?
אז לסיכום: במקום שוויון בנטל אמור מעתה יצירת אורגנית להשגת חזון משותף.