יאיר צפלביץ
יאיר צפלביץצילום: באדיבות המצולם

צמיחת מנהיגות אמונית לישראל אינה דבר פשוט כלל וכלל. ומדוע? כי היא דורשת תפיסת עולם עמוקה שמאפשרת חיבור נאמן ומצמיח של התורה את כלל המערכות הפרטיות והכלליות.

גרעינים של תורה זו נזרעו על ידי הכתיבה הענפה של הרב קוק האב. אך אלו דרשו ודורשים פיתוח רחב מאוד. אך לאט לאט דרך התפתחות תפיסתית עמוקה- תפיסה של הקודש כמחייה את החול יחד עם צמיחה רחבה של תורה שמתמודדת עם צורכי הכלל הולכים ומתפתחים תורות תפיסות והסברות שמתאימות את התורה לארץ ישראל לתורת הכלל.

אך יחד עם צמיחה זו יש צורך בציבור שיצמיח מנהיגים שיש להם את היכולת לחיות חיים שלמים על פי קווי תורת ארץ ישראל.

בגדול הציבור הדתי לאומי הכן ממשש לאט לאט מתוך אתגרים רבים ועליות וירידות את תפיסת עולם עמוקה זו של "תורת ארץ ישראל" בחיים האישיים ובמערכות הציבוריות.

אך כיוון שאלו תהליכים ארוכים, הרי שתפיסת העולם על בסיסה נבנה הציבור הדתי לאומי כללה, עד לפני עשרות שנים בודדות, תחושת נחיתות אידיאולוגית עמוקה.

תחושה זו הייתה חיובית מאוד כי היא שימשה כוח מניע לשיתוף פעולה פורה עם הציונות החילונית, כוח מניעה אידיאולגי למימוש ערכי הציונות עם גוון דתי ומצד שני הרגשת הנחיתות מול הציבור החרדי ייצר מוטיבציה להוכחה פנימית שכציוניים דתיים אנחנו לא פחות דתיים.

למי לא הייתה את הרגשת הנחיתות מול החרדים? לקיבוץ הדתי, ולכן לא הייתה להם הרגשה פנימית שיש צורך להוכיח את הדתיות שלהם ומכאן הם גלשו עוד ועוד על חיקה של החילוניות עם כיפה קטנה.
מי שלא הייתה לו הרגשת נחיתות מול הציונות החילונית נטה לעבור לעולם החרדי שכן תחושת הנחיתות משקפת הערכה פנימית לערך הציוני.

אך הציבור הדתי לאומי הלך וצמח וביסס יותר ויותר את חייו העצמאיים. הביטחון העצמי האידיאולגי הלך וגדל. לאט לאט הדתי לאומי הלך והרגיש שבעצם הוא אוחז באידיאולוגיה של המחר בעצם החרדי צריך לשוב בתשובה לתורה הציונית דתית והחילוני צריך לשוב בתשובה למוטיבציה הציונית רוחנית דתית העמוקה של הציונות הדתית. מרגע שתחושת גאווה פנימית זו החלה לזרום בלבבות הנוער הדתי לאומי נפל הפור.
הניצנים הראשונים של "עזות בקדושה" זו באה לידי ביטוי בסיסמא שהגיע הזמן לקחת את רסן ההנהגה הציבורית לידיים. משה פייגלין ומנהיגות יהודית הכריזו בפה מלא על כך ורבים הרגישו ששם נמצא העתיד, אך מנגד רבים עוד חיו את תחושת הנחיתות, והשיחה של מנהיגות יהודית נתפסה אצלם כשחצנות, יוהרה וגאווה. פייגלין נתפס כמגלומן ושחצן.

אך בקרב הנוער זה היה נראה טבעי, התחושה הפנימית של "אנחנו בעלי הבית" אצלנו נמצאים מפתחות הזהב לעתיד של עם ישראל כבר החלו לבעור. יחד עם צמיחה זו הלכו והתבססו בתי מדרש מפוארים שכבר לא פוזלים לחרדיות או לחילוניות. הוויכוח מי צודק החרדי או הדתי לאומי החילוני או הדתי כבר פחות ריגש את הנוער הדתי לאומי. הוויכח הוכרע בלבבות.

עוד כמה סתירות לחי ציבוריות כגון: גרוש מגוש קטיף וצפון השומרון, מלחמת לבנון והסבבים בעזה נתנו דחיפה נוספת. מתוך המשברים החיצוניים והבריאות הפנימית החלו לצמוח מנהיגים פוליטיים דתיים לאומיים. מנהיגים לא מתנצלים, מנהיגים שניכר בהם שהם פועלים מתוך תחושה חזקה שהם בעלי הבית של המדינה ואצלם מונח הפיתרון והעתיד של על ישראל. נפתלי בנט שיקף לציבור את מה שהוא כבר הרגיש בפנים- מנהיגות שבטוחה בעצמה. אך לצערינו בנט שלא בנה לעצמו עומק תורני ולא היה מחובר לשורשים העמוקים של הציבור הדתי לאומי התגלה כבר אחרי סבב בחירות אחד ככלי זהב מצופה בתרסיס צבע ולא זהב אמיתי.

והנה הגענו לבחירות שלנו. כאן משתקף המהפך בצורה חדה ביותר. הציבור הדתי לאומי ובוודאי הנוער שלו הולך אחרי דמויות כמו סמוטריץ- אדם שכל דיבורו והתנהגותו משקפים את תחושת הגאווה הפנימית, הוא מרגיש בעל הבית והציבור הדתי לאומי מזדהה איתו כי הציבור הגיע לבשלות אידיאולוגית עמוקה מספיק ורגשי הנחיתות נעלמו. אותו דבר קורה עם בן גביר שגם משדר את התחושה "חברים יקרים אנחנו בעלי הבית". אך מנגד יש עוד שיכבה דקה ומבוגרת שתחושת הנחיתות הפנימית, שאריות העבר עוד מפעמים בתוכם שכבה דקה זו סולדת מ"הציונות הדתית" כי בפנים זה זר להם. קשה להם זה מרגיש להם כגאווה - וזה נכון זה הכן גאווה, אך לא גאווה אישית אלא תחושה עמוקה שמפתח הזהב והעתיד של עם ישראל בארצו תלוי ועומד על יסודות אידיאולוגים שנבנו ושממשיכים להתפתח בקרב הציבור הדתי לאומי.

זה ההסבר לעניות דעתי לאחיזה הלא רציונלית בבית היהודי ובאילת שקד.