בישראל חיים היום כ-520,000 "חסרי דת", ברובם המוחלט ישראלים לכל דבר וענין מלבד העובדה המעציבה שאינם יהודים. בשל עליה וילודה, מספרם גדל בהתמדה.
גיורם הוא משימה יהודית-לאומית מן המעלה הראשונה. כשלון בה ישחק הלכידות היהודית בישראל ויביא לעליה בנישואים בין-דתיים גם בתוכנו. האחריות לגיורם מונחת על כתפינו, ועליהם בלבד. הפתרונות נמצאים בידי פוסקי ההלכה, הדיינים בבתי-הדין לגיור אבל גם בידי כל קהילה ויחיד. אם נענה לאתגר, עמם יהיה עמנו, והם כרות, אמה של מלכות, יהיו חלק מאיתנו.
בין אם "סעיף הנכד" ישתנה, ובין אם לאו, כבר היום מספרם של הישראלים יוצאי חבר העמים שאינם יהודים על פי ההלכה עצום. המלחמה באוקראינה שהביאה עמה גל עליה משמעותי נוסף, הגדילה את המספר עוד יותר. גם הריבוי הטבעי עושה את שלו ובישראל חיים כבר בני דור שני ואפילו שלישי שמוגדרים "חסרי דת". המצב הזה, שמחריף כל הזמן, הוא הרה אסון.
ראשית, עבור אותם ישראלים. חשבו על כך. הם חיים בתוכנו, לומדים, משרתים ועובדים איתנו. הם ישראלים לכל דבר וענין, ברובם גם רואים עצמם כיהודים, אבל בהיבט זהותי משמעותי-ההלכה, הם לא שייכים לעם ישראל. רבים מהם היו שמחים להיות יהודים כדת וכדין. שנית, היהודיות היא המגדיר היסודי של מדינת ישראל. ככל שהמכנה המשותף הזה יישחק, תשחק גם זהותה של המדינה. שלישית, האפשרות של ריבוי נישואים בין-דתיים. בעבר זו היתה תופעה שאפיינה רק את היהודים החיים מחוץ לישראל. עם הגידול בקבוצת הישראלים שאינם יהודים, הסיכוי לנישואין כאלו כאן גדל והולך. המענה הקיים בעולם הגיור האורתודוכסי כעת, עלוב. כבר למעלה מעשור מספר המתגיירים בישראל לא עולה על כ-3000 לשנה. מספר שלא מתקרב אפילו להדביק את קצב הגידול של הקבוצה הזו.
למרבה הצער, המשבר המתעצם הזה לא מענין כמעט אף אחד. את החרדים המדינה וזהותה היהודית מעניינת פחות, והסכנה שהם רואים לנגד עיניהם בהקשר של נישואים בין-דתיים בתוך הקהילה החרדית, פחותה. את רוב החילונים זה לא מענין כי בעיניהם, כפי שמראים הסקרים, אותם "חסרי דת" ששותפים למעגלי הישראליות, הם יהודים לכל דבר בלי קשר לעמדת ההלכה בענין. רבים מהם כבר לא מסתייגים מנישואים עמם. נותרנו אחנו, בני הקהילה הדתית שהזהות היהודית של ישראל בדמנו, והאפשרות לשחיקה בה מטרידה אותנו מאוד. את האחריות הזו צריך לממש, ובבהילות, בשלושה מישורים: מדיניות הלכתית; מדיניות ממשלתית; תמיכה קהילתית.
המפתח החשוב ביותר לשינוי משמעותי בנושא הגיור נמצא בידי פוסקי ההלכה. הצורך אינו ב"גיור מקל" אלא בפסיקה שמביאה בחשבון את המציאות הישראלית העכשווית, הן בהיבט של האתגר האמור, והן בהיבט של משמעות החיים במדינה יהודית לזהות היהודית. על שולחנם של הפוסקים נמצאים שורה של פתרונות הלכתיים, כמו גיור קטינים, גיור בהליך המתחשב בידע מוקדם ועוד. עתה צריכים לקום פוסקי הלכה רחבי כתפיים, שיעמסו את האחריות הזו על כתפיהם, ויאפשרו גיור שתואם את המציאות העכשווית. פתרונות כאלו יגדילו משמעותית את הביקוש לגיור, ויאפשר לרבים יותר שחיים בתוכנו, להיות יהודית גם בזהותם הדתית.
גם למדיניות הממשלתית חשיבות רבה בענין הזה. גם בלי קשר למדיניות ההלכתית, בידי אגף הגיור לפעול להגדלת הביקוש לגיור בקרב יוצאי חבר העמים בכלים שונים. יתרה מזו, פעולות מנהליות כמו מינוי דיינים מתאימים ומתן אפשרות לכל מתגייר לבחור את מחוז הגיור יגדילו גם הם, ללא ספק, את הביקוש לגיור.
לבסוף, האחריות היא גם על כולנו. במהלך הדרך שלו לקהל ישראל, כל מתגייר זקוק לתמיכה של משפחה מלווה, ושל קהילה מסבירת פנים ומחבקת. למרבה הצער, מספר המשפחות והקהילות הנכונות ללוות את הגרים לא מספיק. יתרה מזו, ככל שתהיה "רוח גבית" מצד קהילות להרבות גיורים כדין, תהיה יותר מודעות בציבור שלנו, ובכלל, לגיור ולמשמעותו. דבר שכשלעצמו הוא בעל חשיבות רבה.
בכל ההיבטים האמורים, ל"שב ואל תעשה" יש מחיר משמעותי שהולך ומתעצם. חג השבועות הוא הזדמנות לעורר שוב את כולנו, רבנים, מנהיגים ובני הקהילה כולם, להפנות זרקור וגם לפתוח את הבית והלב לאלו שמתדפקים על דלתי העם היהודי ומקשים להילוות לו. אם נשכיל להענות לאתגר, נחזק משמעותית את ישראל היהודית, ולא רק שעמם של אלו שחיים עמנו, יהיה עמנו, אלא גם אלוקינו יהיה אלוקיהם.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. ספרו "לא אהבנו מדי" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".