רומן של ממש אף פעם לא התקיים בין הציבור החרדי לבג"ץ, שנתפס תמיד בעיניים חרדיות כגוף אאוטסיידרי ומנותק, שרואה לנגד עיניו תפיסת עולם צרה בה האינטרסים החילונים גוברים על פני כל שיקול אחר של כבוד לדת או התחשבות בצרכי המגזר החרדי, וזאת בניגוד להסתכלות החרדית כלפי בית המחוקקים הישראלי - הכנסת שנחשב לגוף פוליטי לגיטימי.
הרבה לפני שחשבו אנשי הימין לקום ולהפגין מול בית המשפט, ערך הציבור החרדי הפגנת ענק ב-14 בפברואר 1999 בכניסה לירושלים שכונתה "הפגנת חצי המיליון", ההפגנה נערכה בעקבות פסיקות שנגעו לסטטוס קוו בענייני דת, וזכתה לגיבוי מצד כל הרבנים החרדים, עד היום נחשבת ההפגנה, לאחת ההפגנות הגדולות ביותר שהתקיימו אי פעם בארץ.
גורם נוסף ומרכזי שמשפיע לרעה על יחס הציבור החרדי לבג"ץ הוא, מגמת ההזדהות עם הימין הפושטת בציבור החרדי בכלל, ובקרב הצעירים החרדים בפרט, מגמה שסוחפת עמה אט אט את המיינסטרים החרדי השמרני ביותר, וברור שהיא מהווה חלק ניכר מתחושת הרדיפה שחש החרדי המצוי ממערכת המשפט.
כך, כשהכריז שר המשפטים יריב לוין על הרפורמה, התקבלה התוכנית בשמחה בלתי מוסתרת בציבור החרדי, גם כשהחלו המחאות דעת הקהל החרדית נותרה איתנה בנחיצות הרפורמה, כפי שניכר בסקרים השונים שפורסמו בתקשורת החרדית, תוך הבנה שאין להתחשב במי שדרסו את זכויות הציבור החרדי במשך שנים.
אך כשהחלו המחאות לצבור תאוצה, והוציאו מאות אלפים לרחובות, אירע לראשונה תקדים היסטורי בציבור החרדי, והחלו להישמע קולות הקוראים להתחשבות ולשיח מכבד עם הציבור שחושש מפני הרפורמה, מתוך הבנה כי למרות שהרפורמה המשפטית נחוצה, חשוב לא פחות לחיות כאן יחד זה לצד זה, להלן ציטוט מתוך מאמר בעיתון משפחה – השבועון המשפיע במגזר החרדי מתקופת שיא המחאות:
"אנחנו צריכים לפתוח את הראש ואת הלב כדי להבין לחשוב איך אנחנו, שנמצאים היום בסייעתא דשמיא בצד הנכון של השלטון, משאירים את תחושת המשפחתיות לכל אחד מאחינו ואחיותינו במדינת ישראל. בטח לא שמחים לאידו כשהוא מפסיד את כספו או נותנים לו דחיפה בגב שהוא מאיים לעזוב את מדינת ישראל לטובת מדינה אחרת. זו לא רק בגלל הכלכלה שעשויה להיפגע באופן קשה. אלא בעיקר מכך שאנחנו שונים מפורטוגל, יוון, ארה"ב ורוסיה. אנחנו לא רק מדינת לאום, אנחנו כולנו בני אותו עם קטן ונרדף. אלו אחים שלנו שאנחנו מצווים לאהוב ולקרב עד אין קץ כמו שפוסק הרמב"ם: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך".
מדובר בקולות משמעותיים שנשמעו לראשונה בקרב כותבי ומייצגי המיינסטרים החרדי, בהם עלתה לראשונה הקריאה להתחשבות ולהבנה,
בעקבות הקריאות הללו כתב מנחם כהן עורך העיתון כפר חב"ד, מאמר באתר כיכר השבת ,תחת הכותרת "עיתונאים חרדים, תפסיקו לנסות להחדיר השקפות שמאל" בו ניסה להדוף את המגמות הללו.
מדובר בתקדים מרתק, בו החלה לחלחל ההבנה בציבור החרדי על הצורך בהסכמה הדדית, ועל החשיבות לקדם את הרפורמה תוך הידברות ללא רמיסה של הצד האחר.
זאת עד לעת האחרונה, התנהלות המחאה הנוכחית הולכת ולובשת פנים מכוערות, זו ששולחת מפגינים מוסתים אל רחובות בני ברק עם שלטים סמי אנטישמיים כדוגמת "טפיל חרדי לא על חשבוני", "תפסיקו כבר לקחת את הכסף שלי", כשהסגנון הוולגרי מתלווה לכל מחאה,
"זה לא מושקה זה הפריץ", זעק שלט ענק עם תמונתו של ח"כ ויו"ר ועדת הכספים משה גפני, שהינו אחד מהחברי כנסת המוערכים ביותר הן במגזר החרדי והן מחוצה לו, וידוע בתרומתו ובמאבקיו התמידיים למען האוכלוסיות המוחלשות בישראל, הקריאייטיב מהודק להפליא – אבל התוצאה ככל הנראה תהיה הפוכה בהחלט.
המחאה בצורתה הנוכחית, גורמת לרתיעה ופחד עמוק בקרב הציבור החרדי. המראה המזעזע של מפגינים משליכים שטרות כסף מול קהל חרדי, בכדי להשיג את הרגע המיוחל בו ייתפסו בעדשות המצלמה תמונות של חרדים רודפים אחרי כסף, מובילה לתחושה המוכרת של רדיפת הציבור החרדי.
מארגני המחאה אף הגדילו לעשות ובחרו בניתוב המחאה אל מול ביתו של גדול הדור החרדי הרב גרשון אדלשטיין זצוק"ל, שהסתלק מאיתנו בחטף בימים אלה, כל אלו מובילים לתחושה חרדית ציבורית, שזו אינה מחאה לגיטימית על חשש מפגיעה בדמוקרטיה, ההרגשה היא שיש כאן שנאת חרדים גרידא שעטופה בשלל צבעים. הרטוריקה המסיתה הזו מרחיקה את אחרון המאמינים החרדים בכנות כוונותיה של המחאה.
יתכן אמנם שמדובר במיעוט קולני מתוך כלל משתתפי ההפגנות, אך הנזק שהם עושים לתדמית המחאה בעיניים חרדיות הוא בלתי יתואר.
אנו כציבור חרדי, מכירים וחשים זאת היטב בכל פעם מחדש בו מיעוט קיצוני כזה או אחר מהציבור החרדי מצליח להכתים את התדמית של כלל הציבור החרדי.
אם אנשי המחאה חפצים באוזניים קשובות וכרויות אצל הציבור החרדי עליהם להתנער מצורת המחאה הזו.
הכותב הוא יועץ תקשורת חרדי במשרד 'גל אורן לרנר'