על זה קשה לסלוח לשמחה רוטמן
מה שעשה השבוע חבר הכנסת שמחה רוטמן היה בהחלט בלתי נסלח. מה שקרה בוועדת החוקה והמשפט הותיר אותנו כמו צופים בסרט מתח שבו אחרי תלאות ארוכות מתייצב סוף סוף הגיבור שלנו לדו קרב אחרון.
אנחנו כבר יודעים שהוא עומד לנצח, כי בסצנה הקודמת גילו לנו שבאקדח של הנבל אין כדורים. הגיבור מכוון את האקדח, מחייך ולועס מסטיק בלתי נראה, האצבע כבר על ההדק, ההוא שממול מתלהם ומתרברב בביטחון חסר גיבוי, לא מבין את מה שכולנו, הצופים, יודעים, שהמפלה קרובה, אבל אז מישהו מנתק את החשמל, המסך מושחר. סוף מבעס לסרט, אבל מה שמבעס עוד יותר הוא לגלות שמי שהחשיך את המסך היה הגיבור עצמו.
זה בערך מה שקרה בוועדת החוקה והמשפט. בוויכוח על עילת הסבירות הציג רוטמן טיעוני ביקורת חריפה על החלטת בג"ץ ולפיה לא סביר לא למגן את כלל האוכלוסייה בעוטף עזה. מי שמכיר את הקונספט וראה שרוטמן מקריא מהדף ולא אומר דברים בעל פה, יכול היה להבין שיש עוקץ מאחורי הדברים, ומן הסתם מי שאמר את הדברים שמקריא רוטמן הוא מישהו מחבורת סער-לפיד. קיבלנו ספוילר.
רוטמן השמיע את דברי הביקורת על בג"ץ ואז נזעקה ונרעשה ממקומה חברת הכנסת דבי ביטון מ'יש עתיד'. בתוך שנייה ורבע היא עברה מאפס למאתיים, איש לא יכול היה להרגיע אותה, יש לה נכדים בעוטף עזה, היא קראה בנפנוף ידיים זועם, ואיך יתכן שרוטמן מעז לבקר את בג"צ על הניסיון לחייב את המדינה להגן על תושבי העוטף, בושה שכזו.
רוטמן ניסה להמשיך ולהקריא, אבל חברת הכנסת ביטון כבר הייתה באמוק. ניסיונות ההרגעה לא הועילו ורוטמן נאלץ להפסיק את ההקראה כדי לקרוא אותה לסדר פעם ראשונה ושנייה, ואנו, הצופים במחזה שיודעים גם איך הוא עומד להסתיים, קיווינו כבר לראות את פניה ההמומות כשיתברר לה מי בעל הטקסט הזה שמוציא אותה מהכלים, אבל ביטון לא הייתה מסוגלת להירגע, האוקטבות עלו, הזעם היה בלתי נשלט, וככל שהוא גאה היה ברור שגם מבוכתה המתקרבת תהיה גדולה יותר, הנה עוד רגע זה מגיע, אבל אז זה קרה למגינת ליבנו.
רוטמן נכנע למהומה שיצרה ביטון והמילים יצאו מפיו, קריאה לסדר פעם שלישית, וביטון נאלצה לקום ולצאת מהאולם, מפספסת את דברי רוטמן שמספר לעם הצופה בציון שאת הביקורת הנחרצת על בג"צ אמר לא אחר מאשר יו"ר מפלגתה של ביטון, יאיר לפיד.
נו באמת, שמחה, למה להרוס לנו את כל הכיף? לא יכולת להתאפק קצת? בשיא המתח והרייטינג אתה מוציא אותה? ישבנו וחיכינו לאורך כל הסרט כוססים ציפורניים בחיוך קצר רוח ממתינים לראות את תגובתה ופניה הנדהמות כשתגלה לאן הובלת אותה, ובסוף אתה הוא זה שהורס לנו? לא ראוי, לא מתאים ולא לעניין.
מגיע לו
מר נתניהו, אני משער שמאוד מתאים למצבך המשפטי לגלות שלא עזרת במאומה למילצ'ן, אפילו חוקקת חוק נגדו, ובנוסף לכל הבהרת לו שאתה לא יכול לספק לו ויזות והקלות. אני משער שמתאים מאוד למצבך הפוליטי לגלות שדווקא יאיר לפיד הוא שדן ארוכות בבקשותיו של מילצ'ן והוא זה שאומר כעת מעל דוכן העדים שלא נתת שום הוראה להקל במצבו של מילצ'ן.
אבל כשאנחנו שומעים עוד ועוד רמזים על מאפייני תרומתו של מילצ'ן לביטחונה של ישראל, ככל הנראה בשורות המוסד וככל הנראה בזירה האיראנית המאיימת על קיומנו, לא ראוי היה דווקא האיש הזה לעזרה וסיוע?
האם סביר שאדם שכנראה תרם לביטחונינו לא מעט, סיכן את מעמדו הכלכלי והחברתי בצמרת תעשיית הקולנוע העולמית על מנת לבצע משימות בשירותה של מדינת ישראל, לא יזכה למאמץ כלשהו מצידו של ראש ממשלה? האם רק בגלל קשרי הידידות שלו עם ראש הממשלה הוא נענה בנפנוף בנוסח 'אני לא יכול לעזור לך'?
פערים מהצד השני
גיא זוהר אוהב פערים. כך לפחות הוא מבשר לנו פעם אחר פעם בתשדירו המצויין (בדרך כלל) 'מהצד השני'. ממש משום כך מעניין לתת את הדעת על פער אחד שגיא זוהר וצוותו לא נתנו עליו את הדעת משום מה, ותודה לשי גליק (בצלמו) על הפניית תשומת הלב והעקשנות.
באחת התכניות, בהן זוהר עצמו לא היה המגיש אלא מחליפו תום אהרון. כדרכה שיתפה התכנית מגישים אורחים ובאותה הזדמנות היה אמל עוראבי שהלין על כך שכאשר יהודים מבזים נוצרים או תוקפים מוסלמים מה שמעניין את התקשורת זה רק הפגיעה התקשורתית והתדמיתית של ישראל. זה מה שהוא חושב, זכותו.
אלא שאותו אמל עוראבי הוצג בעבר בכיתובית השידור כ'פעיל חברתי' בעוד הוא אינו אלא פעיל פוליטי די קיצוני לכל דבר. שי גליק מספר לנו שעוראבי הוא למעשה פעיל בעמותת 'סיכוי' והקרן החדשה וחבר בוועד של אמנסטי, ארגון שקורא לחרם על ישראל, ובין פעיל שכזה לבין פעיל חברתי יש בהחלט פער לא קטן, אבל אף אחד לא הזכיר זאת כשהוא עלה לשידור.
גליק דרש מנציבת תלונות הציבור בתאגיד השידור, אורלי ממן, לחייב את ציון הגדרתו המלאה של עוראבי וזו אכן הסכימה איתו, אלא שגם בשידור שלאחר מכן עדיין הוגדר עוראבי כפעיל חברתי. גליק ממשיך לדרוש הבהרות. מסתבר שמהצד השני יש פערים שקשה למחוק.
מבלבל
ערב שבת, קבלת שבת כבר התחילה בבית הכנסת שלנו, כשבחניה הסמוכה עצר ג'יפ צבאי. נהמת המנוע שלו נותרה חרישית וקבועה, ומהדלת הכבדה ירדו שני חיילי מילואים. לא, הם לא באו לבצע נוהל מעצר חשוד על החזן שלנו ולא לתרגל לוחמה בשטח בנוי בעזרת הנשים, אלא רק להשתתף בתפילה כשחבריהם ממתינים להם שעונים על מכסה המנוע נכונים להקפצה.
שני החיילים נכנסו כשהם חגורים באפוד, בירכיות שחוקות צמודות לרגליהם ו-M-16 מקוצר תלוי להם על הצוואר, יד בידית אחיזה, הכול כמו שכתוב בספר, לכאורה מראה שגרתי, אלא שהיה שם משהו קטן נוסף ואולי קצת חריג. בינתיים חריג.
לאחד המילואימניקים היה פריט לבוש נוסף. לא רק מדים, נעלים גבוהות ואפוד, אלא גם מגבעת שהסגירה את שיוכו החב"דניקי. את הקסדה הוא הותיר שתמתין לו בג'יפ, חבש את המגבעת לקראת התפילה ונכנס כך לבית הכנסת, וזה היה אמנם חריג אבל יפה.
המילואימניק ההוא לא לבד. פה ושם ניתן לראות בעיקר חב"דניקים שמוצאים את הדרך לשלב מגבעת עם המדים, אם זה בדרך הביתה ואם זה בבסיס, בתפילה או סתם כתוספת לכבוד שבת מאובקת במילואים.
זה יפה (אפילו בהיבט הוויזואלי הפשוט, אבל לא רק), זה חשוב, זה שובר סטיגמות ותיוגים, ובעיקר זה מבלבל את מי שהפכו את השנאה למקצוע, אולי אפילו יגרום להם לחשוב פעם נוספת לפני עוד התבטאות קיצונית ומיותרת.
תמשיכו.
זוהר
בלי להתבלבל, בלי תירוצים, בלי התפתלויות ובלי התייפיפויות השיב השר מיקי זוהר למראייניו בגלי צה"ל. הם נרעשו למשמע החלטתו למנות שלושה אנשי ימין לוועד הנאמנים של פרסי הספרות ושאלו איך קורה דבר שכזה שדווקא אנשי ימין נבחרו על ידי השר.
מן הסתם חשבו שהוא יגיב כמקובל במקרים שכאלה ב'מי אמר שהם אנשי ימין' או ב'למה אתם צובעים אנשי ספרות ואמנות בצבעים פוליטיים', אבל השר אמר בצורה הפשוטה והמרשימה ביותר: בחרתי בהם כדי להביא לידי ביטוי את העמדה שלנו, כי באנו למשול. בשביל זה נבחרנו (ציטוט לא מדויק).
מה? הלו, מר זוהר, אתה לא מתקפל? לא מתקפד? לא מתרץ? ככה בפשטות מספר לנו שבכוונה בחרת אנשי ימין כי באת למשול? זה חוקי בכלל לדבר ככה מימין?
מסתבר שכן, וכשצמד המראיינים תהו לנוכח התשובה הלו צפויה שנאמרה בנון שלנט ובגלוי, תהה השר זוהר איפה היו השאלות הללו כשלאורך שנים היו הוועדות הללו סגורות בפני אנשי ימין, איפה היו המראיינים ההמומים כשוועדות העניקו פרסים לשיכפולים הפוליטיים של עצמם. המראיינים עברו לנושא הבא.
צינור המידע המפוקפק
עוד לפני שדיווחה התקשורת הישראלית על היערכות להרס בית המחבל שרצח את אילן גלנס הי"ד לפני ארבעה חודשים, כבר רצו דיווחים ברשתות החברתיות בשם מקורות פלשתיניים על ההיערכות הצה"לית להרס.
סליחה שאני שואל, אבל מאיפה הם יודעים? למה ואיך התקשורת הפלשתינית יודעת על היערכות צה"ל להרס בית מחבל הרבה לפני שיצאה הודעה מסודרת על כך?
לא איש ביטחון אנכי ובכל זאת אני רוצה להעלות השערה מדאיגה: שרשרת הפקודות עד להרס ביתו של מחבל עוברת עמוק במסדרונות המינהל האזרחי. בעבר כבר הלינו מומחים לענייני ביטחון והתיישבות על המידע שמטבע הדברים זולג דרך עובדים פלשתיניים במינהל האזרחי לגורמים ברש"פ, ולכן אני מרשה לעצמי לפחות לשאול (אין לי סמכות לקבוע אז אני רק שואל) אם יתכן שהם אלה מהווים צינור להעברת מידע גם לדיירי הבית המיועד להריסה, גם לשכונה ולכפר כולו וגם לתקשורת הפלשתינית? כי אם כן, אז מדובר במשהו שהוא בתפר שבין הזיה לטירלול, ובתפר הזה יש סיכון מיותר של חיילינו היקרים שאיכשהו תמיד מגלים היערכות אלימה של מחבלים כשהם מגיעים לבצע את משימת ההרס.
מלמול מתחת לשפם
האמת היא שקאטו הזקן כבר כמעט נרדם, אבל חושים מחודדים שנותרו ערים אצלו זיהו שהטור עומד להסתיים. הוא פתח חצי עין תורנית ומלמל בעייפות משהו לא ברור, קירבנו אוזן, ביקשנו שיחזור שנית והוא אמר גם הפעם ש'רק אל תשכחו שארץ נהדרת כבר די משעממת, וחאלס עם הדבר הזה'.
להערות ולהארות שלכם: [email protected]