בשנים האחרונות חדר לחיינו המונח 'דיפ סטייט' כתיאור מתומצת למציאות בה מה שנדמה לנו כממשלה וכממשל רק נדמה לנו, בעוד למעשה ממשלת צללים שאיש לא בחר בה מובילה את מדינת ישראל כמעט בכל תחום, מדיניות פנים וחוץ, ביטחון, כלכלה, תרבות, תקשורת ועוד.
עדו נורדן, כתב מאמר מקיף המתאר את אותה ממשלת צללים ותפקודה, מתוך היכרותו האישית והמקצועית לאורך שנים כבכיר במגזר הציבורי וכאיש עסקים שעסק בתחומי ממשל.
"הדיפ סטייט הוא מושג מוכר מתחום מדעי המדינה. מדובר במצב בו קבוצת אנשים, לא תמיד מאורגנת, שנמנית על הפקידות הבכירה, היא שמנהלת מדיניות עצמאית לחלוטין ללא מחויבות לנבחרי הציבור ולקולו של הבוחר, מבלי לבצע הפיכה שלטונית. בצורה שקטה ושיטתית היא שולטת במדינה וקובעת את המדיניות שלה ומנווטת אותה לפי האג'נדה שלה", משרטט נורדן קווים עקרוניים כלליים לדמותו של הדיפ סטייט.
על הדיפ סטייט הישראלי מציין נורדן כי הרקע להקמתה של אותה ממשלת צללים נטוע בראשית שנותיה של המדינה, כאשר הפקידות הבכירה וההנהגה היו שייכות שתיהן לאותה תפיסה פוליטית והאג'נדה הייתה ברורה ואחדותית אצל שתיהן. במהפך 77' "קבוצה מסוימת, שהתרגלה שהיא השולטת במדינה והיא היושבת על משאבי המדינה, כוח, כלכלה וידע, הבינה שלא לעולם חוסן. בשונה ממקומות אחרים בעולם שבהם מחליפים את כל צמרת הפקידות הממשלתית, בישראל זה לא התבצע ונוצר דיסוננס בין נבחרי הציבור לפקידות הבכירה".
מאז הימים ההם התקבעה פקידות בכירה המחזיקה בעמדות שונות מאלה של הממשלה והיא המקדמת אותן על חשבון האג'נדה שהממשלה הנבחרת מבקשת לקדם. מעת לעת צצו גורמים כאלה ואחרים שדאגו להמשיך ולשמר את אותה פקידות ותפיסותיה.
מוסיף נורדן ומציין נקודה נוספת בזמן. היה זה לאחר מהפך 77' אך בטרם הקמת הממשלה. בתפר שבין שתי הממשלות הקימה ממשלת המערך את הות"ת, הגוף האחראי על תקצוב ותכני האקדמיה בישראל, וזאת מתוך הבנה שהאקדמיה היא המבצר הראשון שיש לשמר אותו על מנת להשפיע על כלל המערכות בישראל. מאז, אומר נורדן, האג'נדה הכללית נקבעת על ידי אותה אליטה אקדמית הקובעת מה נכון ומה לא, מה נאור ומה לא, מה נחשב חלק מהשיח הישראלי ומה מחוצה לו, ובהתאם איש מאנשי הציבור אינו רוצה להיחשב בלתי נאור, בלתי מתקדם ובלתי אינטליגנטי והעמדות מתיישרות עם אותה אליטה אקדמית.
על מנת לבצר את חומת המבצר האקדמי נוהלו מלחמות חורמה נגד הקמתן של אוניברסיטאות בר אילן ואריאל ומוסדות אקדמיים נוספים לאורך השנים. "כל מוסד שאיים על ההגמוניה הזו הם נלחמו בו בכוח".
נורדן מסביר כי המטרה הייתה להציג את נבחרי הציבור כמי שלא ניתן לסמוך על שיקול דעתם, וזאת בעיקר לאחר שהובר לאן הדמוגרפיה הישראלית. האליטה האקדמית סירבה לקבל ש"הבבונים הימניים", יקבעו את הטון ויבחרו נבחרים ראויים. בשם מטרה זו נוהל קמפיין 'מושחתים נמאסתם' נגד אדם שאין ישר ממנו, ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר ז"ל. "לא בכדי היה קמפיין כזה שנועד לקבוע שמדובר באנשים שלא ניתן לסמוך עליהם".
"מאחר וכך, צריך למצוא את המורמים מעם שאפשר לסמוך עליהם, כלומר שופטי בג"ץ, וכך הם לקחו לעצמם את הזכויות לקבוע מה נכון ומה לא, כי הם הנאורים. בפסקים הראשונים של בית המשפט העליון הניסוח דיבר במפורש על עמדת האדם הנאור. אחרי שהבינו שזה לא פוליטקלי קורקט דיברו על האדם הסביר. למעשה עברנו לשלטון הקבוצה הנאורה בעוד השלטון הנבחר הוזז הצידה".
במציאות זו לא יכולה ממשלה לפטר יועמ"שית על אף שהיה כבר תקדים לפיטורין שכאלה, אומר נורדן ומזכיר בהקשר זה גם את דרישתו של שר הכלכלה להביא לפיטוריה של הממונה על ההגבלים העסקיים לאחר שסבר שהיא אינה עושה את תפקידה, ועם זאת הוא אינו יכול לעשות זאת. התחושה בפקידות היא שנבחרי הציבור באים והולכים ואילו הם מהווים השלד היציב והקבוע של השלטון בישראל, ובשל כך הם שיקבעו את האסור והמותר.
לדבריו מציג נורדן מספר דוגמאות לאורך השיחה אתו והראשונה שבהן הייתה בשנת 2013 כאשר קמה "ממשלת האחים" בה נפתלי בנט מונה לשר הכלכלה ויאיר לפיד לשר האוצר. בישיבתה הראשונה של הממשלה ההיא נכח נורדן עצמו על תקן יועץ בכיר והוא מספר: "זו הייתה ישיבה מאוד מיוחדת כי זו הייתה ממשלה שבה רוב מוחלט של השרים ראו לראשונה את חדר הישיבות מבפנים. הם מעולם הם לא היו שרים קודם לכן. הממשלה הזו באה אחרי ממשלה שכמעט כולם היו ותיקים. יצאנו מישיבת הממשלה הזו כמה פקידים במגזר הציבורי, ואחד מאיתנו אמר לנו שהשרים החדשים לא יודעים מימינם ומשמאלם ולכן יש לנו חצי שנה של שלטון בלעדי לעשות מה שאנחנו רוצים. זו צורת החשיבה של הפקידות שמשוכנעת שאנחנו המייצגים את מה שצריך להיות".
ומה קורה למי שאינו מאמין באותה אג'נדה? "במגזר הציבורי יש מי שאינם בעמדה של המיינסטרים, מי שמגיעים מתפיסות אחרות. האנשים הללו עוברים שלושה סוגי תהליכים. חלק הופכים לחלק מהמערכת, לכאורה הם רואים את האור וכבר רואים את המציאות אחרת. סוג שני נשארים בתפיסת העולם שלהם שסותרת את המיינסטרים, וכשהם נעמדים מול המערכת וחולקים על עמדת המערכת הם נפלטים החוצה עם הרבה תסכול, ויש קבוצה נוספת שהיא ה"אנוסים", אנשים שתפיסתם שונה לחלוטין אבל לא יגידו אותה בשום פורום".
דוגמה לכך מוצא נורדן בכניסת ההסתדרות למחאה נגד הרפורמה לתיקון מערכת המשפט. באחת מקבוצות הווטסאפ של אחד המשרדים כתבה אחת המנהלות שהיא מצפה לראות השבתה של העובדים. עובד מסוים השיב וכתב שבעיניו לא מדובר בנושא שעניינו נוגע לארגון עובדים שכן מדובר בנושא פוליטי. הוא קיבל הודעות מ-15 מעמיתיו שהשיבו לו בפנייה אישית, חיזקו את ידיו אך אמרו שהם חוששים להביע את עמדתם בנושא.
המציאות הקיימת, אומר נורדן, גורמת לכך שממשלות מתחלפות אבל השיטה נותרת כפי שהיא ולמעשה בתחומי חיים רבים אין שינוי בדפוס הפעולה והדברים נוגעים גם לכלכלה וחברה וגם לביטחון ויחסי חוץ. בהיעדר שיח מעמיק הכולל עמדות מנוגדות התפיסה נותרת אחידה ותואמת את אותו מיינסטרים שנקבע זה מכבר.
נורדן שיתף בסיפור נוסף אליו התוודע במסגרת היערכות כלשהי שנגעה למשרד ראש הממשלה. במסגרת זו התקיימו פגישות עם מספר אנשי מפתח ובהם שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט, שסיפר על ימיו כשר בממשלת אולמרט, כאשר ביקש לחוקק הפרדת סמכויות בין היועמ"ש לפרקליט המדינה. הנושא הובא לדיון והצבעה בממשלה, אלא שלפני ההצבעה ביקש היועמ"ש את זכות הדיבור, הוציא פתק מכיסו והודיע שהשרים שהוא יקרא בשמם לא ישתתפו בהצבעה כי הם בניגוד עניינים משום שמתנהלת נגדם חקירה פלילית. הוא הקריא את השמות של חצי מהממשלה שרובם המוחלט נותרו בהלם, פניהם הלבינו כי לא ידעו כלל על החקירה הקיימת נגדם. שאר השרים הבינו את הרמז והודיעו שהנושא יירד מסדר היום ולא תהיה הצבעה.
דוגמה זו מלמדת על האופן בו אג'נדה שהובטחה לבוחר הישראלי אינה יכולה להיות מקודמת כי שלטון הפקידים מונע זאת בפועל. "נבחרי הציבור מגיעים עם שלל הבטחות. יש הרבה מאוד נבחרים טובים שרוצים לעשות שינוי, אבל הם מגיעים ומגלים שאין להם שום יכולת לבצע, ואז מקבלים את נאום העציצים של יריב לוין".
מוסיף נורדן ומספר על שגריר שנכנס לשיחה עמו במשרד ראש הממשלה. השגריר סיפר על כנס שגרירים שהתקיים במשרד החוץ, האולם היה מלא מפה לפה, הגיע לשם ראש הממשלה ומולו נעמד שגריר ותקף אותו בצורה בוטה. כל האודיטוריום הגדוש שגרירים שאמורים לייצג את ממשלת ישראל בעולם מחא לו כפיים. אלו, מזכיר נורדן, בעלי תפקידים שמוחלפים מיידית עם החלפת שלטון בכל מדינה אחרת. "כשיש שגרירים שמנהלים מדיניות חוץ מנוגדת לממשלה ב180 מעלות איך ננצח את ה-BDS?", הוא שואל.
את נקודת ההתחלה של התופעה כולה מסמן נורדן ביממה שלאחר מהפך 77' כאשר פקידי השלטון הקודם היו משוכנעים שינהגו בהם כפי שהם נהגו באחרים שנים ארוכות קודם לכן, אך מנחם בגין הודיע שאין בכוונתו להחליף את הפקידות משום שמדובר בבעלי משפחות שצריכים לפרנס. שם נזרע הזרע שממשיך להתקיים ולגדול עד היום.
בהקשר זה מספר נורדן על פגישתו עם אנשי האוצר מיד עם הקמת הממשלה הנוכחית והתראתו בפניהם אודות הכלכלנית הראשית במשרד שלא רק שאינה ברמה מתאימה והוקפצה לתפקיד ללא הידע הנדרש עבורו, אלא שהיא מחזיקה באג'נדות הפוכות לאלו של הממשלה. נורדן הזהיר ש"היא תעשה לכם נזק מבחינת אג'נדה, היא סיימה את תפקידה ואפשר להחליף אותה מיידית". אך אנשי האוצר "החליטו להאריך לה את החוזה בעוד חצי שנה, ובחצי השנה הזו אנחנו שומעים את ההתבטאויות שלה נגד הרפורמה במערת המשפט, ואיך היא הופכת להיות אוטוריטה כשהיא קובעת שהרפורמה תפגע בכלכלה בלי להביא ראיה כלשהי הדברים. קביעות כאלה מתגשמות מטבען כי אחריהן יש ציפייה לאותה פגיעה בכלכלה וגם טוענים שהאזהרה מגיעה ממשרד האוצר עצמו".
דוגמה נוספת מוצא נורדן בסלילת ה'מטרו' בגוש דן בעלות שנאמדת בכ-300 מיליארד שקלים שהם תקציב המדינה לתשתיות לאורך שש שנים. זאת בשעה בה בחינה של המטרו מגלה שהוא משרת את "גוש המטרו", כלומר את גוש דן.
"כשמסתכלים על הרכבת בגוש דן המבט הוא קודם כל איך משרתים את מי שמגיע מהפריפריה למקומות עבודה בגוש דן. האינטרס של המדינה הוא לא להעמיק את האוכלוסייה בגוש דן, אלא לפזר אותה. זה נכון מכל בחינה, אבל כשמסתכלים על מערכת הרכבות הקלה והמטרו שמים לב שהן לא מגיעות לכביש 6", אומר נורדן ומציין כי מדובר בחבירה שהייתה יכולה להתבצע בנקל שכן המרחק בין הרב הנסללת לאורך כביש 6 לרכבת המטרו הוא קילומטרים בודדים שיכולים לחבר את הפריפריה לגוש דן, אבל המתכננים לא חשובים על כך ו"זה לא נובע מרוע לב, אלא מכך שקובעי המדיניות בפקידות הבכירה לא רואים את מי שגר בפריפריה כי הם לא משם. בעיניהם האנשים הללו לא קיימים וכך פרויקט כזה, שישבית את תקציב התשתיות של המדינה לשש שנים, הולך לשרת רק את תושבי גוש דן".
דוגמאות אלה הן קצה התופעה כולה שמולה, אומר נורדן, יש לפעול למנגנונים שייצרו איזון בכלל המערכות מבלי שצד אחד בחברה הישראלית יחוש שמכופפים אותו. "כשיש איזון, אם יש צד שנפגע יהיו מי שיש להם את העמדות החזקות שיכריזו על קיומה של בעיה והצורך לפתור אותה. צריך להגיע למצב שכל צד יהיה מיוצג בצורה מספיק חזקה כדי לבלום כל פגיעה בהיבט הדמוקרטי, בהיבט זכויות האדם וכיוצא באלה".