ראיתי אותם מפגינים, מאות אנשים, חברים שלי. כל כך יפים, אהובים, טובים. היו שם פנים צעירות לצד שערות מאפירות.
משפחות, והם רבים וכואבים. לא צהלה הייתה שם ולא התלהבות. ראיתי מלחמה פנימית, מאמץ, דמעות בעיניים. היה כאב ומלחמה על הבית. עצרתי, התהלכתי, דיברתי מעט. שמעתי דיבורים על חורבן והייתי כל כך רחוק מהם, הזדעזעתי. לא בגלל מלחמת אחים, זה לא הנושא. הזדעזעתי מחוסר תחושת השייכות שלהם לכאן עוד. זהו לב העניין. חוסר שייכות היא לב החורבן. בית המקדש נחרב מחוסר שייכות לעם ישראל עוד, וכמו שגילה ה' לנבוכדנצר מלך בבל: "בית חרוב החרבת, קמח טחון טחנת".
אנחנו בתוך סיטואציה הזויה וחריגה בתולדות המדינה. חבריי וידידיי, בצלאל, שמחה, עמיחי אליהו, אורית ואנשי הציונות הדתית והימין, אהובים ומוערכים - אל תשכחו את ההקשר, שימרו על הבית.
עברנו חמש מערכות בחירות אשר ברחמים גדולים יש ממשלה בישראל אך עדיין אין רגיעה. הממשלה סגורה וברורה למדי. החרדים והציונות הדתית חזקים מתמיד, הרבה גברים, הרבה דתיים, הרבה חליפות וקולות שצורמים לאוזן של חלק מהציבור.
יש ציבור גדול וחשוב שמרגיש שהוא לא שם וזה משליך גם עלינו ועל ההתנהלות שלנו בכלל כאומה אחת. אז מה נעשה? נתקפל? נתנצל ונבטל? לא. אבל נהיה מנהיגים. גם דוד המלך קירב את אויביו והתאבל עליהם כדי שכל ישראל ידעו שהוא המלך של כולם. כך נראתה מלכותו: "וכל העם הכירו וייטב בעיניהם ככל אשר עשה המלך בעיני כל העם טוב", עד שכל ישראל ניגשו אליו ואמרו "הננו עצמך ובשרך אנחנו".
בכביש אל תהיה צודק - תהיה חכם. נהג בתבונה. תנהיג בתבונה. זיכרו שגם בתוך חוסר הנוחות ותחושת הזרות אותם חש חלק מהציבור, יש את בית המשפט המשמש בעיניהם העוגן שמאזן את הממשלה החד-גונית הזו.
לקחת בבת אחת גם את זה וגם את זה, כך מתקבלת תחושת חוסר שייכות. עזבו את כל הרעש מסביב. בסוף, כשבא בחור ואומר בצורה יבשה וקצרה: "אני וחברים שלי מחפשים מקום אחר", זו מכה בבטן הרכה שהציפה בי דמעות. אחי חי פה ולא מרגיש בבית.
גם אנחנו יכולים לזכור את התקופות בהם התקשנו להרגיש שייכים למדינה, זו שמחריבה את גוש קטיף ומקדמת נושאים ליברליים ושנויים במחלוקת. אך יחד עם זאת, במשפחה כמו בזוגיות אין טעם לתחרות מי צודק יותר. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ולעולם לא תגיע". משפחה זו האחריות לחוש מה קורה בכתף שלצידי. אם היא נשמטת מתחת לאלונקה, האלונקה תיפול.
לנציגינו אומר – נהגו בחכמה, בעדינות. לא צריך ישר לבלוע. סביר להניח שהדמוגרפיה מוטה כלפי המפלגות שלנו גם בבחירות הבאות. אז עכשיו כל שנותר הוא להנהיג, לאהוב, לשרת את הציבור למרות הנתונים המגבילים שיש מבית המשפט. תוכיחו את עצמכם שאינכם מפחידים, שונים או מנצלים.
דברו בלי הרבה סימני קריאה, דברו בחיבה, בקשו לב חכם לשפוט את העם הזה ככה, איפה שהוא. עד שיקראו גם לכם מתוך אמון "עצמך ובשרך אנחנו גם אתמול גם שלשום אתה היית המוציא והמביא את ישראל'. אז המלכות שלכם תהיה מאוזנת ומבורכת יותר. זו אינה תבוסתנות – זו דרך ארוכה שהיא קצרה.
שימרו על הבית. אל תיזכרו כממשלה שייבשה את הלבבות וחרצה בקיעים בליבם של ישראל. את תיזכרו כממשלה לוחמנית. הֶיו מנהיגים כי "אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום". ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר צפת