האם כוחניות פוגשת גם שומרי מצוות?

1. אישית, הפסקתי להתעדכן על פרטי 'הבלאגנים ברחובות' ואני מסתפק בלקרוא את הקריאות להפסקת 'הבלאגן'.

מתוכן אני שומע (גם) תיסכול רב על כך שמישהו מעז להשתמש בכוח פיזי 'לא חוקי' - לטובת מטרתו. אנשי הימין המאמין קוראים לרשויות החוק לעצור את 'הבלאגן', אך אינם שמים לב למסר הבוהק בסיטואציה

הלא נעימה הזאת. אם רק נצליח לנשום לרגע ונפסיק לכעוס על מפיקי 'הבאלגן' - נוכל להבין הרבה על עצמנו, כאנשים פרטיים.

2. אלימות היא כוחניות לא חוקית. לצידה, יש את הכוחניות החוקית הנוגעת למגוון רבדי החיים. כל אדם המכיר את מקומו מבין שלפעמים הוא משתמש בכוחו בסיטואציות מסויימות - כדי להכניע מישהו.

כוחניות חוקית עשויה לבוא לידי ביטוי אפילו בשתיקה והתעלמות, במקרים מסויימים. הצד השווה בסוגי הכוח שאינו פיזי הוא שאתה שם פס רחב על מה שמרגיש האחר. לפעמים הוא אפילו מתחנן (בצורות שונות) שתחמול עליו - אך אתה בשלך; משתמש בכוחניות הזאת כדי להכניע אותו ולהשיג את המטרה.

3. אפילו שומרי מצוות בהגדרתם, נוטים לפעמים לבחון סיטואציות במשקפי חוק יבש. 'להפגין זה חוקי? אז סבבה. לחסום כבישים זה חוקי?! - אז לא סבבה'.

זה אולי נכון מבחינת חוקי המדינה, אך מסרס את כל הייחודיות שלנו כעם שאינו מבוסס רק על 'חוקים יבשים', אלא על רגישות לזולת.

'ואהבת לרעך כמוך', 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'- הם אבני דרך עמוקות שלא מסתכמות בלהיות נחמד, להעביר זקנה את הכביש או לתרום לחברה ע"י תפקיד שנחשב משמעותי בציבור. הסוגיות הנ"ל, שעליהן מבוססת היהדות כולה (כמובא בחז"ל) - הן עמוקות הרבה יותר.

מהיהודי נדרש לבחון היטב את רגישותו לזולתו ולשאול את עצמו כיצד מרגיש מי שהוא מתנהל מולו, כל שכן בדור רגיש.

זה נוגע לענייני זוגיות, משפחה, עסקים, עובדים, פרוצדורות ושאר ענייני החיים. ביהדות 'אין חכמות', אי אפשר להיתלות בחוק היבש ולשאול: 'זה חוקי? אז סבבה'.

חייבים להעמיק - גם אם לא בא לנו ומרגיש 'כבד' - ולשאול: 'האם מה שאני עושה כרגע זה טוב לשני?'
'האם כך מתנהגים למישהו שאוהבים?' 'האם היה שנוא עליי אם מישהו היה מתייחס אליי בכוחניות בה אני מתייחס אליו?' ועוד ועוד. היהדות אף פעם לא נגמרת ב'חוק'.

4. בעולם הנוכחי בו ישנם 'חוקי מדינה יבשים' - קל מאוד ליפול למקומות אפופים חוסר רגישות משווע.
לצד ציבור רחב ומתוק המנסה להקשיב לליבו האותנטי של האחר בכל סיטואציה ולהבין מה טוב לשני (גם אם זה בא "על חשבוני"), ישנם בני אדם המסתובבים בקרבנו, מגדירים את עצמם 'שומרי מצוות' ואפילו נחשבים חשובים.

אך בעיה אחת להם: פחות מעניין אותם להתעסק ב"זוטות" כמו רגישות לזולת. לפעמים, אפילו בסיטואציות בהם ברור שידם על העליונה - הם יתנהגו בכוחניות מסויימת ואף ירגישו טוב עם עצמם. (מה שקצת מקשה על תהליך השיבה ללב היהודי השואף להתפתח ברחמים). לדידם, אין שום בעיה כל עוד הם 'במסגרת חוקי המדינה'. למעשה, הם חיים בסרט מערבי שזה עובד.

אך בפועל; ככה בונים חברה קרה ומנוכרת (כמו במדינות מסויימות שאצלן עניין אי הסימפטיה לזולת בולט).

ככה לא בונים חברה יהודית בה בני אנוש מוכנים "להפסיד" - כדי להרוויח את המצווה היסודית המעצבת אותנו כעם: 'ואהבת לרעך כמוך' במובן העמוק הנוגע לרגישות הזולת.

5. איננו אשמים. רבים מאיתנו גדלו על אתוס החיספוס הישראלי במקום על אתוס היהודי היוצא מגדרו למען רגשות זולתו.

אתוס החיספוס נהג לגעור אפילו בבני נוער רכים: "מה קרה? תתחספס קצת!'. הבעיה שאינה מדוברת היא כדלהלן: החיספוס הוא נפלא כשמדובר אך ורק באימון מנטאלי אישי - שאין לו השלכות בין אישיות.

להשערתי, לפעמים, בשם 'החיספוס הקדוש' האדם מתרגל 'לזרום' גם על חשבון רגישותם של אחרים.
לאו דווקא באופן מודע, חלילה. הוא חי את האתוס עליו גדל וגידל את עצמו בגן חייו. הוא דורש מאחרים 'להתחספס', 'מתחספס' בעצמו עוד יותר עם תלאות החיים והופך לאזרח העולם המחוספס.

עד שנדיר שמשהו מזיז לו וגורם לו לפתוח חלון חמלה אנושי חדש ומרגש בליבו, מרצונו החופשי. [אם משהו מזיז לו - הוא עט עליו כמוצא שלל רב. אך לעיתים זה לא יהיה תנועת ריכוך לב, אלא עניין מדומיין כלשהו המחבר אסוסיאציות רוחניות לכדי "רגש רוחני" (למרות למרבה האבסורד, לא פעם, הוא נוגד את ההלכה הפשוטה). אבל זה כבר עניין למאמר נפרד].

6. מפיקי הבלאגן ברחובות באים ללמד את שומרי המצוות את השיעור שקצת נשכח בבית הספר של היהדות: רגישות לזולת - זה לפני הכל. אין משחקים. זה הסמן.

אם לא ברור לך מה הזולת מרגיש - תשאל אותו. כן, מצווה לוותר וזה משתלם בכל המובנים (הגאון הרגיש הרב שטיינמן זצ"ל אמר: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי מוותר מפסיד"). אנחנו יהודים ומניחים במרכז את טובת האחר גם אם מבחינת 'החוק' אנחנו פטורים.

זה מה שעושה אותנו יהודים. ערבים זה לזה. אנחנו לא עם קר ככל העמים שמתנהל 'רק לפי החוק' ותו לא.

אנחנו מתעקשים להקשיב לרגישות הזולת - גם אם 'החוק' לא מחייב אותנו לעשות זאת. ואם אנחנו מתקשים בזה - אנחנו מתפללים ומייחלים שליבנו יתרכך ונצליח במשימת העל המורכבת, כל פעם מחדש.

חוקים אמורים לשמור על הסדר, הם לא מגדלים יהודים - ואת זה קצת שכחנו. אולי היינו צריכים מישהו שיציג בפנינו איך הסיפור נראה בקרב אוכלוסיות שהניחו את החוק (כמונו) מעל ראשם - ועכשיו מפרים אותו במרץ למען מה שהוגדר אצלם מטרה.

הכותב הוא קופירייטר, מגיש ושחקן. במאי הסרט החדש 'מדריך למתבונן האמיץ' והלהיט 'רווק עם אלוקים', מייסד מיזם האמנים 'מסדרונות לתעשייה'