בחמישים השנים האחרונות עולה שוב ושוב לדיון סוגיית קביעת המוות – מתי ניתן להכריז על מותו של אדם, כאשר עד היום הקביעה היתה שכאשר כל המח מפסיק לעבוד- זהו מוות.
בתוך כך, לפני כשבוע התפרסם שוב רעיון לשנות את הנוהג והחוק במדינת ישראל בסוגיה זו. הכותרת הכריזה: "החוק לקיצור התור להשתלה: תרומת איברים לאחר מוות לבבי מפוקח" הצעת החוק מציעה לקחת איברים להשתלה ממי שמוחו נפגע בצורה אנושה ובלתי הפיכה.
נסבר את אוזנו של הקורא הפשוט עם מעט נתונים: הניתוח הראשון להשתלת לב, בוצע ב-3 בדצמבר 1967 בבית החולים "חרוט סחור" שבקייפטאון, דרום אפריקה ע"י כריסטיאן ברנארד. החידוש הגדול של הניתוח לא היה רק ביכולת להעביר לב מאדם לאדם אלא בקביעה ששנתה את פני ההיסטוריה. עד לאותה תקופה כמעט בכל העולם מותו של אדם נקבע כשלבו הפסיק לעבוד. אולם במצב כזה אי אפשר לקחת לב להשתלה. כדי שיהיה אפשר לקחת לב להשתלה שינו את ההגדרה והחליטו שמותו של אדם ייקבע לפי מוות מוחי ולא לבבי. ואז כשמוח אינו עובד אולם לבו עדיין ממשיך זמן מועט לעבוד יהיה אפשר להשתיל לב ואיברים נוספים התלויים בחיות של הלב.
בשנת 1985 פנה משרד הבריאות אל הרבנות הראשית לישראל ובקש לשמוע את חוות דעתה ביחס לקביעת רגע המוות ומתוך כך כפועל יוצא, נקבע הרגע בו ניתן לקחת איברים לטובת השתלת איברים. הרבנות הקימה וועדה גדולה של מומחים ולאחר כשנה מסרה את החלטתה שניתן לקבוע את מותו של אדם לפי המוות המוחי ובתנאי שמדובר על מוות של כל חלקי המוח גם קליפת המוח וגם גזע המוח. ההחלטה התקבלה על פי דעותיהם של חלק מהפוסקים כאשר ישנם פוסקים שמאז ועד היום דעתם נשארה איתנה שמותו של אדם נקבע כאשר לבבו נודם.
בשנת 2008 מדינת ישראל קבעה בחוק שמותו של אדם נקבע לפי המוות המוחי. -
המשמעות הרפואית היא, שבמדינת ישראל ישנם מונשמים רבים. אנשים שנפגעו בדרך כזו או אחרת והם לא מתפקדים ואינם מתקשרים, - ובמרבית המקרים הם מוגדרים כ"צמח", מה שמחזיק את חייהם זאת מכונת ההנשמה. משמעות החוק היא שאסור לנתק אותם מהמכשירים ואסור לקצר את חייהם. החוק בכך קובע שבמדינת ישראל אסור לבצע מה שמכונה בעולם "המתת חסד".
הצעות שונות לשינוי החוק עולות מפעם לפעם וכן בקשות לאפשר לסיים את חייהם של חולים קשים ע"י ניתוק ממכשיר ההנשמה או בדרכים דומות אחרות.
הרעיון שבכתבה הנ"ל נשמע מאוד מלהיב ומאוד משכנע. אפשר להציל את חייהם של אנשים ע"י הגדלת המאגר של התורמים במצבים כאלו. אין ספק שהרצון מגיע ממקום טוב לסייע לאנשים שאחד מאבריהם אינו מתפקד אך לו רק יחליפו להם את אותו איבר, הם יכולים להמשיך לחיות חיים טובים ואיכותיים. אך המשמעות של אותה הגדלת מאגר- מצריכה למעשה את שינוי ההגדרה של רגע המוות. לנתק חולה ממכונת ההנשמה מוגדר - -בהלכה כהריגה של החולה. וכך גם המשמעות הפשוטה של הבנת החוק.
הרב יעקובוביץ, שהיה רבה הראשי של אנגליה, כותב בספרו "הרפואה והיהדות": "בשום פנים אין דין ישראל יכול להתיר גאולה מן הסבל במחיר החיים עצמם... ערכם של חיי אדם הוא ללא שיעור ולפיכך אינו ניתן לחלוקה, כל חלק וחלק מהם הוא אינסופי. יוצא, איפוא, שלשבעים שנות חיים אותו ערך בדיוק כמו לשלושים שנה, או שנה אחת, או שעה אחת, או שנייה אחת. אם ייגרע מערכם של חיי אדם אחד בשל קיצו המתקרב, יפסידו חיי אדם בכלל את ערכם המוחלט ויקבלו ערך יחסי - יחסי לגבי תוחלת חייו, מצב בריאותו, תועלתו לחברה, או כל מודד שרירותי אחר".
הסוגיה ההלכתית היא סוגיה עקרונית שעסקו בה גדולי הפוסקים במשך מאות שנים. אדם החולה במחלה סופנית, חולה במצב של גסיסה, חולה הנוטה למות, כל אלו מוגדרים כאנשים חיים לכל דבר ועל כן אסור לקרב את קצם באופן אקטיבי וגם לא בשנייה אחת. אל הקבוצה של החולים הזו צירפו פוסקי ההלכה גם את החולה המונשם כאשר מוחו עדיין מתפקד בדרך כל שהיא. ועל כן ההלכה -אוסרת לנתקו ממכשיר ההנשמה.
נכון שישנם מצבים קשים ומורכבים שניתן לקבל בהם החלטה שלא לבצע את פעולת ההנשמה, ובסוגיות אלו אנו עוסקים יום יום באגף "קדושת החיים" שבמכון פוע"ה. אולם כאן מגיע החילוק הגדול בין פעולה שהיא "שב ואל תעשה" -משהו פאסיבי בו הרופא אינו מאריך את חייו של החולה הקשה במצבים מסוימים, לבין פעולה אקטיבית של ניתוק ממכשיר ההנשמה שהיא פעולה האסורה על פי ההלכה והחוק.
יש לשים לב שעמדת היהדות איננה נובעת אך ורק מהחשש עליו כתב הרב יעקובוביץ, חשש של המדרון החלקלק. עמדת היהדות נובעת בראש ובראשונה מתוך שיקול עקרוני ומהותי. אדם במצב כזה, למרות שמוחו נפגע אנושות ולמרות שאין סיכוי לריפוי, עדיין מוגדר כאדם חי!! זאת הגדרה עקרונית מהותית. התוצאה מכך היא כמובן שלא ניתן להפסיק חיים כאלו על מנת להציל אדם אחר. אי אפשר להרוג בן אדם על מנת להציל אדם אחר. לא בידינו הסמכות לקבוע ולהחליט מי יחיה ומי ימות. גם לא כשכל כוונותינו היא לטובה לצורך הוספת חיים.
הרב צבי ארנון, מראשי אגף 'קדושת החיים' במכון פוע"ה