זה לא נעים לראות את צה"ל מהסס, את דובר צה"ל מגמגם מלמול לא מובן ביחס לאיומי הסרבנות, אבל האמת כבר ברורה: מה שהיה אתמול לא יכול להמשיך יותר מחר.
אם צה"ל חפץ חיים הוא חייב להבין את גודל השבר ואת גודל הסכנה - לפתוח מיד את משפחת חיל האויר לצבעים נוספים ולקבוצות חדשות. כולם יודעים שחיל האויר תמיד היה צבא בתוך צבא – מדים אחרים, נורמות אחרות, תנאים משודרגים, אנשים אחרים עם בריכה בבסיס ועם אוכל הרבה יותר טוב.
כל עוד זה היה מקור לבדיחות פנימיות, לתחרות בריאה בין צבא היבשה ללוחמי האויר זה היה חביב. היום זה כבר התברר כסכנה ממשית לדמוקרטיה, מציאות בלתי סבירה שלא יכולה להימשך.
גם אם מרבית הטייסים לא סרבו, גם אם חיל האויר שומר על כשירות והכל עדיין לכאורה תחת שליטה – הסכר כבר נפרץ, ומדינה חפצת חיים לא יכולה לאפשר יותר לחיל הזה לעבוד כמו חמולה סגורה. היום זה סבירות, מחר זה מינוי שופטים, מחרתיים יהיו אלו מבצעים בלבנון, בעזה או ביהודה ושומרון.
הלב מתחלחל והמוח מזדעזע מהאפשרות שמחר אולי תפרוץ מלחמה וטייס יחליט שפקודה להפציץ אתר שיש בו חפים מפשע אבל הפיקוד החליט שזה מה שנכון לעשות כעת, היא לא חוקית או פוליטית, והוא פשוט לא יעשה את זה כי ככה נראה לו.
כשהייתי שמיניסט בשנת הגירוש מגוש קטיף הזמינו אותי למיוני טייס. מאד רציתי להיות טייס, חלמתי על זה, התאמנתי בשביל זה. מתוך ההפגנות בגוש הגעתי למיונים, ולאחר הגירוש הצלחתי להתקבל גם לגיבוש. בסיום הגיבוש שהחל ביום ראשון והסתיים ביום שישי בבוקר קרא לי אחד הקצינים וביקש לדבר איתי בצד. הוא התעניין לשלומי, ושאל אגב כך מה אעשה אם יבקשו ממני לפנות את בני משפחתי או את חברי, מה אעשה אז ואיך אגיב. היססתי לשניה כשתרתי אחרי תשובה מדויקת. לו זה כבר הספיק – לא התקבלתי.
עילת הסבירות לא תעצור בכהוא זה את המהפכה המשפטית של שופטי בג"ץ שכבר הכינו מזמן כביש עוקף לסבירות, הלא היא עילת המידתיות – אתם מוזמנים לראות בהקשר זה את דברי השופט סולברג בפסק המקומם האחרון על דמי הפיקדון לעובדים זרים – חוק שבוטל לאור המלכה החדשה – המידתיות. ובכל זאת, אם יצא משהו טוב מערמות הפייק שהסתובבו כאן בשבועות האחרונים סביב העילה המצ'וקמקת הזו שמישהו שכנע את ההמון שהיא תביא איכשהוא לקץ הדמוקרטיה, אלו כל הקלפים שנחשפו, החולאים והמוגלות שהתפוצצו והרפורמה המקיפה שנדרשת בחיל האויר לא פחות מאשר במערכת המשפט.
מדינת ישראל עלולה לעמוד בשנים הקרובות במבחנים אדירים – ולא רק ביטחוניים. הטייסים הוכיחו שבמבחן הקל ביותר הם נכשלו ובגדול. צה"ל חייב להבין את זה ולעשות הכול, אבל הכול כדי לפתוח את השורות בחיל האויר. גם אם לשיטת מישהו בצבא כל השכל והכישרון מונח בין הרצליה לראשון לציון ומשהו באווירת בית הספר בקיבוץ מגדל אנשי צוות אויר מוכשרים ביותר, מוטב לנו טייסים טובים פחות אבל נאמנים יותר, אנשים שלא יחזיקו את עם ישראל בגרון בכל פעם שמשהו בהחלטות הממשלה לא נראה להם, טייסים שנאמנים בכל ליבם לצה"ל ולמדינה ולא לוקחים את צה"ל ואת כל חבריהם בחיל האויר בשבי. באיחור של שבעים שנה, ומוטב מאוחר מאשר מעולם לא, ולמען ביטחון ישראל, הגיע זמן תיקון, זה קריטי.