נסעתי להפגנה הגדולה בתל אביב בראשון בערב. בלי דגל, אך עם בקבוק שתייה וכיסא מתקפל.
בכל זאת, אני אישה מבוגרת. אבל החלטתי להשתתף כי זה חשוב. לא רציתי לשמוע יותר ש'אנחנו' לא מבינים, ורק האחרים דואגים לעתיד המדינה ולעתיד ילדינו ובגלל זה הם נגד הרפורמה. גם אנחנו דואגים לעתיד ילדינו ובגלל זה בדיוק אנחנו בעד הרפורמה.
הרכבת מירושלים לתל אביב הייתה עמוסה. מחצית הנוסעים היו מפגינים עם דגליהם שחזרו מהפגנות המחאה נגד הרפורמה, ומחצית מהנוסעים כמוני נסעו להפגין בתל אביב בעדה. כל הדרך היו ויכוחים ברכבת העמוסה. התווכחו דתיים עם חילוניים ושמאלנים עם ימניים (והיו גם שהתווכחו על מקום ישיבה). הרבה רעש והמולה. בפינה אחת התווכח בחור חמד שנסע להפגנה עם שלושת ילדיו בשקט ובחיוך, בתנועות ידיים גדולות, עם בחורה חילונית (לבושה העיד עליה שהיא כזו) שעמדה בסמוך לו.
הוויכוח ביניהם התנהל בהקשבה הדדית ובנימוס, אך בלהט הוויכוח הרים הבחור את קולו מעט, וכמה נוסעים ביקשו שיפסיק, שינמיך את הקול. הוא פנה אליהם בחיוך והסביר שבהתלהבות של הוויכוח הוא "איבד את זה", והוא ישתדל להנמיך את קולות השיח, וכך אמנם עשה.
הנעימות שלו והחיוך שלו לא אפשרו לכעוס עליו, גם כאשר שב והרים את קולו במהלך הדין והדברים שניהל עם הבחורה. שוב צעק מקצה הקרון איש מבוגר: 'די כבר! תפסיק!' והבחור הסב את ראשו לעבר הצועק ואמר: 'אתה צודק, בואו נשיר!' ומיד התחיל ב"עם ישראל חי" וכל קהל הנוסעים הצטרף, משני המחנות. זה היה מרגש מאוד!
בדרך חזרה הרכבת הייתה עמוסה עוד יותר. אנשים שחזרו מההפגנה, מותשים, צמאים ועייפים ישבו על הריצפה, בין המעברים, ליד הדלתות. אך גם הפעם התנהלו ויכוחים בכל הקרון. בתחנת נמל התעופה בן גוריון עלו אנשים רבים לתוך הקרון הצפוף עם מזוודותיהם. הם דיברו בעיקר אנגלית, ונכנסו היישר לקולות הרמים של הוויכוחים. הרעש היה ממש בלתי נסבל.
פתאום קם שוטר במדים ואמר בקול רם: אני מבקש מכולם להפסיק את הוויכוחים האלה. יש כאן תיירים, ואנחנו לא רוצים להוציא את דיבת הארץ רעה. זו התמונה שנרצה שהם יראו לראשונה בישראל?". מיד השתתקו כל הקולות והתחילה שירה של כל הנוסעים שסחפה גם את התיירים: "הבאנו שלום עליכם".
הגענו, לאחר עצירות רבות, לתחנת נבון בירושלים. בתחנה זו יש מדרגות נעות ארוכות ארוכות, נגמר מסוע אחד ומתחיל אחר והמדרגות תלולות מאוד. עולות ויורדות. בצד ימין, במדרגות היורדות, ירדו חוזרי ההפגנה נגד הרפורמה מהפגנתם בירושלים, ובצד שמאל עלו המפגינים שחזרו מתל אביב מהפגנת התמיכה ברפורמה. אלו ואלו נושאים דגלי ישראל, אלו ואלו מרגישים ש'עשו את היומית' שלהם. בהפסקה שבין קומה לקומה עמדה אישה צעירה בהריון עם שביס מלווה בשני ילדים קטנים החובשים כיפות גדולות, ועל העגלה של הילד השלישי דגל ישראל גדול.
בוודאי חזרו מההפגנה. לפתע קרסה האישה בצד. מעייפות? מצמא? מיד ניגש אליה מפגין צעיר בגופיה וסנדלים עם עגיל באוזנו ובנחיריו וכתובות קעקע מעטרים את גופו, והגיש לה בקבוק מים, ושאל אם הכל בסדר. אישה מבוגרת עטויה בדגל בעל כל מיני צבעים, הגישה לילדים הקטנים סוכריות ודיברה איתם. ושוב משני הצדדים, אלה שעלו ואלה שירדו צעקו יחד "העם רוצה אחדות לאומית".
למרות העייפות, הדוחק, הדרך והפקקים לא הצטערתי שנסעתי להפגנה. חזרתי עם תקווה גדולה.