אנו שומעים ורואים בשנים האחרונות דיבורים על ט"ו באב כ"חג האהבה", ואמנם במשנה במסכת תענית דף כ"ו עמ' ב' מובא:" אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות..." ועל זה נשתרש המנהג לחגוג את ט"ו באב בדרך זו.
צריך אך לזכור שבט"ו באב אירעו מספר דברים כפי שמבואר בהמשך הגמרא: "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, יום שכלו מתי מדבר, יום שביטל הושע בן אלה פרוסדאות (שומרים) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה". בנוסף לכך, ביום זה היה אירוע מיוחד שמוזכר: "מחמישה עשר ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל (שבר הגרזן)".
בגלל תחילת התקררות הימים ולחלוחית העצים, יוצא שבט"ו באב שברו את הגרזן שאיתו כרתו עצים למערכה למזבח, עליו הוקרבו קורבנות התמיד יום ביומו ואש התמיד בערה בו ללא לאות. מתוך הקשר המיוחד לאש התמיד, אומר רבינו גרשום שביום זה יש ללמוד תורה יותר. וגם הרשב"ם כותב שם: "שהימים מתקצרים והלילות מתארכים ממילא צריך להוסיף בלימוד גם בלילה". לרבותינו במשך הדורות היה ברור למדי כי כאשר החושך במציאות מוסיף והולך, אור התורה והלימוד צריך לגבור גם כן.
על פי זה מובן מה שמובא בספר "מועדי הראי"ה" מה שאמר הרב משה צבי נריה זצ"ל בשם הראי"ה קוק זצ"ל: "והזכיר לי אז את אהבת התורה שהייתה בדור הקודם, שבליל ט"ו באב היה קשה למצוא מקום בבית המדרש בלוצין (מקום למודי הרב קוק בנעוריו) מרוב הבאים ללמוד מאנשי העיר". יום ט"ו באב לא החל אלא כחג האהבה לתורה ובו נהגו ישראל להרבות בלימוד ולהוסיף מאורה של התורה הקדושה על החושך של המציאות. "כי נר מצווה ותורה אור" אלו הימים הללו אשר הלילות הולכים ומתארכים ולימוד התורה הוא שמאיר במלוא הדרו.
כמה נאה יהיה לחדש מנהג קדום וקדוש זה בחג האהבה היהודי להגדלת כבוד התורה והאדרתה. השנה, שט"ו באב יוצא בשבת, מיוחד עוד יותר יהיה לקיים יום זה, ובסיעתא דשמיא התורה שלנו תלך ותרבה.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר 'נחלת יוסף' שבי שומרון, רב היישוב, ומחבר שיטת הסימנים על הש"ס