חגית ריין, אימו של בניה ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה, התייחסה באזכרה במלאת 17 שנים לנפילת בנה למצב הפנימי בישראל על רקע הרפורמה המשפטית.

היא פתחה בשיר "אין לי ארץ אחרת" ואמרה: "כששואלים אותי בחודשים האחרונים מה שלומי, אני עונה כמו בשיר של זלדה, ששלומי קשור בשלום המדינה. כך חינכו אותי הורי וכך חינכנו אתכם, בניה שלי. השתדלנו מינקות להסביר לכם שבאתם לעולם כדי לתת ממה שיש לכם, לעזור למי שצריך, הכלל לפני הפרט והמדינה לפני הכל ולה ניתן את הכל".

"ביום הגיוס, כשבכיתי בבקו"ם, לקחת אותי הצידה ואמרת לי: 'אמא, חינכתם אותנו לתת הכל, ולפעמים הכל זה הכל - ואת זה תזכרי'. אז כן, אני זוכרת. ועוד איך זוכרת. ביום יום אנחנו משתדלים להמשיך לעבוד את ה' בשמחה, לבנות, לחנך, להתנדב, ללוות משפחות שכולות. למלא את החלל שנוצר עם עוד עשייה ועוד דברים - כבר שבע עשרה שנים", סיפרה ריין.

לדבריה, הכוח הגדול להמשיך, פחת בחודשים האחרונים. "אנחנו מודים לקב"ה שנותן לנו כוח כל יום מחדש. אבל, בחודשים האחרונים, המדינה שינתה את פניה. הפגנות אלימות, חסימות כבישים, שורפים צמיגים, אמירות לא נעימות כמו 'אתם לא אחים שלי' ואפילו ירקו עלי. ואני שואלת אותך בניה: לשמוע מלים כמו 'את לא אחותי' - אני צריכה לספוג משפטים כאלה פוצעים אחרי שנתתי את היקר לי מכל לאחים שלי ולמדינה שלי? זה כמו חץ עם רעל שפוגע בתוך הלב, מדמם, ומשפריץ דם ומוציא את כל המוגלה וכל מה שהיה לפני שבע עשרה שנים פורץ החוצה. כל מה שאנחנו מנסים לכסות אחריו ביום יום".

"הם עוד קוראים לעצמם 'אחים לנשק'. אז הם אחים או לא? אני עונה להם: אתם אחים שלהם - תמיד. אני רוצה לקרוא לכם, במקום אחים לנשק - אחים לחשק. כשמתחשק לכם אתם באים, כשמסתדר לכם עם השלטון תבואו. לי אגב, זה לא מתאים. תמיד באים", הוסיפה האם.

היא ציינה כי "יש מושג חדש של 'כוח קפלן'. אני מכירה מושג אחר: 'כוח בניה', זה הטנק שלך שביצע אינספור חילוצים. ומי היה הכוח בטנק? אחים שלך מכל עם ישראל. אורי גרוסמן, הבן של דוד גרוסמן, סופר ומשורר מהשמאל, אדם גורן מקיבוץ מעברות של השומר הצעיר, אלכס בונימוביץ', עולה חדש מרוסיה, ואתה מתנחל ימני דתי. כולכם נלחמתם יחד למען מטרה אחת - להגן על עם ישראל. אני גאה בך שסירבת פקודה והתעקשת ונכנסת בכוח למלחמה - למרות שאמרו לך ללכת הביתה. הכרתי עד היום כל מיני סיירות. עכשיו שמעתי שיש 'סיירת סירוב' - סירוב לבוא למילואים. בושה. בושה. ללכת למילואים בצבא ההגנה לישראל זו זכות ולא חובה".

היא סיפרה מדוע החליטה לדבר באזכרה דווקא על הנושא הזה. "ולמה אשתוק אחרי שארצי שינתה את פניה? אחרי מלחמת לבנון, עם כל הבלאגן והכישלונות, לא יצאתי להפגין, לא צעקתי. אמרתי בארבע עיניים למי שצריך בשיחה פרטית מה שלדעתי אפשר לשפר וללמוד למלחמות הבאות. הרי אתה יצאת למלחמה בשם ה' צבאות בשביל עם ישראל כולו ולא בשביל רמטכ"ל כזה או ראש ממשלה אחר. הם היו ה'מנהיגים' בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון".

"מדוע אני אומרת את זה בקול רם אחרי שעד עכשיו שתקתי? כי דווקא ראש הממשלה לשעבר,הרמטכ"ל לשעבר, ראש אכ"א לשעבר וכל הלשעברים שהיו בזמן מלחמת לבנון השנייה הם ראשי המחאה, שקוראים לסרבנות ולמרי אזרחי, הם החלוץ לפני המחנה. ראש הממשלה לשעבר שקורא לאמריקה להכתים את ישראל הוא אותו אחד שאמר ערב המלחמה שאם ננצח בלבנון השנייה נמשיך בהתכנסות ביהודה ושומרון - מילה מכובסת לגירוש. כמו שעשו בראשותו בהצלחה נוראית בגוש קטיף".

"אני זוכרת שהספקתי לשאול אותך בניה, 'מה, אתה תגרש אותנו מהבית? הרי אתה לא מסרב פקודה'. והוא ענה לי שיש עוד שליחויות במדינה ישראל. אני זוכרת שהיה לי חם בלב מרוב גאווה, שאתה חושב על השליחות הבאה ועל התרומה הבאה למדינה ולא על 'מה מגיע לי'. אני בימים אלה מזכירה לעצמי שאנחנו בבירור עמוק בחברה הישראלית. מי אנחנו, מה הזהות שלנו, האם אנחנו מדינה יהודית-דמוקרטית או מדינת כל אזרחיה ח"ו. אני מבקשת ממך בניה, שתנדנד את כסא הכבוד, תבקש מהקב"ה שהבירור הזה שהוא כל כך כואב ומדיר שינה מעיני, שלא יהיה בהרבה ייסורים ושיהיה ברחמים. אני מתפללת שיבוא יום ואוכל לנשק את כל האחים לנשק, כי כולם אחים שלי ואין לנו ארץ אחרת", סיכמה.