בכאב ובצער גדול נתבשרנו על פטירתו של האי גברא רבה - מורנו ורבנו הגאון הרב משה יחיאל צוריאל זצ"ל. מעולם לא חקרתי הרבה על הילדות שלו. הכרתי אותו בתחילה דרך ספריו ולאחר מכן באופן אישי.
גאון וצדיק. כל חייו למד ולימד. היה עם ידיעות מקיפות בכל חלקי התורה. מפשט ועד רמז וסוד. ספריו גדושים במקורות, מכלל הספרות התורנית. מהם ינק, אותם למד ולימד, ההדיר, סיכם, ריכז וליקט. הבריח התיכון היו ענייני האגדה, המדרש, המחשבה והאמונה. "המקורות" מלאו את לבו הגדול - והאגדות איגדו וחיברו אצלו בין כל החלקים.
תמיד חיפש ודקדק מה ה"מקור" של כל דבר. המקורות היו בעיניו "אוצר" אצור ושמור, שהתחברו עם שמו - "צוריאל". וכך בעל האוצרות חיבר כמאה ספרים: אוצרות הרמב"ם, אוצרות הרמב"ן, אוצרות הרלב"ג, אוצרות המהר"ל, אוצרות הרמח"ל, אוצרות הגר"א ועוד ועוד אוצרות. כל גדולי ישראל בנו עוד נדבך בהיכל לבו הרחב. לא רק ראשונים אלא גם גדולי האחרונים, מקצה לקצה: המלבי"ם, הרצ"ה מלובלין, הנצי"ב מוולוז'ין והרש"ר הירש. כולם הנם "אוצרות". וכמו הגדולים, כך גם הנושאים: אוצרות התורה, אוצרות התפילה, אוצרות המוסר, אוצרות גדולי ישראל, אוצרות ארץ חמדה, אוצרות אמונה!
מתוך היושר ובקשת האמת שלו מצא את מבוקשו במשנת הראי"ה קוק זצ"ל וחיבר כרכים רבים של: אוצרות ראי"ה, פניני ראי"ה, תורת הראי"ה ועוד ספרים רבים.
"כקטן כגדל תשמעון" התקיים אצלו כפשוטו -. תלמידי חכמים קטנים וגדולים, צעירים ומבוגרים - מצאו אצלו בית חם, אוזן קשבת, הדרכה והכוונה, עצה ותושייה. בשנה שהתחלתי להבחן במבחני הרבנות אמרתי לו שאני מרגיש "ביטול תורה". אני חפץ ללמוד בדרכי-העצמאית תלמוד וראשונים אמונה והלכה. מה שלבי חפץ ובדרך שלבי חפץ. הוא הקשיב. אחרי יומיים התקשר אלי ואמר: "תראה, חשבתי עליך. עם ישראל צריך אותך, וחשוב שתוכל לקבל תפקידים ברבנות קהילה. תעשה את המבחנים". דבריו חיזקו אותי. הרגשתי שהוא אומר זאת מתוך הבנה של המקרה ומתוך אכפתיות כפולה: לי ולעם ישראל. מעגל בני התורה הקרובים עליו - ענק, כמו תורתו הענקים. עשרות מיזמים תורניים קמו בעידודו.
בשנת תשמ"א הדפיס בבני ברק את ספרו "בית יחזקאל" – העוסק בהלכות דעות. למותר לציין שספרים מסוג זה לא היו מקובלים במקום והזמן שנדפסו. עם זאת, כאז כן עתה - הרב צוריאל היה תמיד מעל המשבצות וההגדרות. ללא תיוגים וללא גינונים. "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא". תורתו העמוקה, בקיאותו המפליאה, יראתו הקודמת לחכמתו ואמונו שדלה כל חייו ממעיינות הנצח - הם אלו שליוו אותו. ניתן לומר שהיה "בודד" בדורו בבחינת "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל-נכר". גם בהלכה ובהנהגה ציבורית היה עצמאי ומיוחד. בלתי צפוי. אף פעם לא היה שמרן ואף פעם לא היה מהפכן. פשוט תלמיד חכם שחותר לאמת.
הוא היה גדול הדור ב"מכל מלמדי השכלתי". אם בא אליו תלמיד עם מקור חדש שאותו לא ידע או לא זכר – קיבל את המקור באהבה, והוסיף אותו לאוצרו הגדול. בדידי הוה עובדא. לפני 14 שנה הזכרתי לפניו ציטוט בשם "חובת הלבבות". הוא התפלא – היכן זה בחובת הלבבות? הרב הגיש לידי את הספר מהארון והראתי לו. והוא מיד לקח את עיפרון והדגיש את המילים המדוברות בספר חובת הלבבות הישן שבידו, לא לפני שציין את הנקודה המחודשת בעוד מספר גיליונות ספרים שנמצאו בהם רעיונות מקבילים. ראיתי אז יהודי "חי" וחרוץ. תמיד הרגיש "תלמיד" שסופג עוד ועוד. לכן הוא זכה שבכל סוגיה יכול היה להמציא מכלל מרחבי התורה עוד מקור להשלמת העניין.
ועוד סיפור אחד: לפני מספר חודשים היה ביננו שיח סביב תורתו של הרב שמואל גלזנר זצ"ל. בספר "דור רביעי" כותב הרב גלזנר שלפעמים יש סברות של מוסר אנושי שהנם כל כך חזקות – שהן דוחות אפילו איסורי תורה. שאלתי את הרב: איך הרב גלזנר התנהל עם סברות כאלה, הלא ככה אפשר לבטל את כל התורה? כל אחד יטען שמעשה מסויים לא מוסרי ויתיר איסורים! הרב (שהיה חלש מאד ממחלתו, אך חיוני ומאיר פנים) שלף לי מיד מדרש רבה והקריא: "כל מי שמתיירא אותי... כל החכמה וכל התורה בלבו" (דברים רבה, זאת הברכה), והסביר: "הרב גלזנר היה עם יראת שמים טהורה. לכן כל התורה היתה בלבו, ויכול להשתמש עם סברות כאלה".
ונאים הדברים למי שאמרם. הרב משה צוריאל היה ירא את ה'. "אוצרות" של יראת שמים. לכן כל התורה בלבו.