בחודשים האחרונים עם ישראל נחשף לשלטון האמיתי הקובע את סדרי חייו ואת צביון המדינה. לא מדובר בקואליציה או בממשלה נבחרת ע"י העם, אלא במיעוט כוחני לא נבחר המסוגל לעצור חקיקה באמצעות איומים ביטחוניים, כלכליים, רפואיים ועוד.
הדיפ-סטייט (מדינת העומק) ששולט בחיינו כבר לא נמצא במעמקים, הוא גלוי ופורס בפנינו את כל כוחו, אך השליטה שלו מתאפשרת באמצעות מנגנונים פסיכולוגיים, סוציולוגיים ומדיניים.
מאז קום המדינה, אזרחי מדינת ישראל רכשו כבוד הן לנבחרי הציבור והן לשיטה הדמוקרטית - העם כיבד את רצון הרוב וידע שזוהי מהותה של הדמוקרטיה. משנת המהפך, עליית הימין לשלטון, ניתן היה להבחין שככל שחולפות השנים, העם נהיה לאומי יותר, ציוני יותר ומסורתי יותר. השמאל הבין שלשלוט באופן דמוקרטי לא יוכל יותר, וכדי לשלוט בכל זאת, החל לערער את מעמדו של נבחר הציבור עד כדי ׳השמדת ערך' למושג פוליטיקאי. הפוליטיקאי תמיד יוצג כאדם אגואיסט, מושחת המונע מיצרים אפלים. הציבור אמנם נתן בו אמון בכך שבחר בו, אבל השמאל לקח לעצמו את תפקיד שבירת האמון.
במדעי המדינה מנתחים מנהיג ברמה האישית, הלאומית והבינלאומית, אך התקשורת במקום לתווך לנו את המציאות, תתמקד בעיקר ברמה האישית, וגם כאשר היא תדבר על הרמה הלאומית והבינלאומית - היא תדגיש בעיקר את החסרונות. כך יוצא, שנבחרי הציבור אשר זכו לאמון העם להוביל מדיניות שתייצג את הציבור, הופכים להיות באמצעות התקשורת אנשים רעים מלאי חסרונות.
המהלך לא נעצר שם. כדי לשלוט באמת, לא מספיק להשמיד את ערך הפוליטיקאי אלא צריך להציב חלופה. מאחר ולא ניתן לשמאל לשוב לשלטון באופן דמוקרטי, הוא יציב אליטה לא נבחרת, או במילה אחת - פקיד כחלופה.
במילה פקיד אין הכוונה חלילה לזלזל בתפקיד מקצועי כזה או אחר, אלא להדגיש שזהו מינוי שאינו נבחר, דרג מקצועי שמבצע מדיניות שהוטלה עליו.
בזמן שהימין השקיע את מרצו בהתפקדות למפלגות ובניית שטח, השמאל הבין שיש להשקיע בבניית עולם הפקידים והאליטות. הוא עושה זאת על ידי קרנות חינוך, קידום מינויים וטירפוד מינויים של פקידים שלא יבצעו את האג'נדה שלהם.
המהלך נראה כמעט מושלם - הפוליטיקאים מושחתים והפקידים המאותרגים נקיים מכל רבב. אז אומר השמאל לציבור: "מדוע שיחליט בשבילנו הפוליטיקאי המושחת כאשר ישנם שופטים, רמטכ"ל, דיקנים וראש שב"כ שיודעים מה הכי טוב לעם ישראל?" במיוחד לאור העובדה שאין עליהם שום כתבה רעה בתקשורת, מה שמוכיח שהם המנהיגים הראויים.
הדמוקרטיה הומרה בפקידוקרטיה, וכדי לחזק את השליטה של השמאל במהלך, הם אוסרים לבקר את הפקידים שקדושים לא פחות מהאפיפיור. ראש ממשלה, שרים וחברי כנסת מותר לבזות מבוקר עד ערב. אבל שופט בית המשפט העליון? רמטכ"ל? איך אפשר להעלות על הדעת לדבר על האנשים המכובדים האלו המונעים מתוך שליחות? לשרים וחברי כנסת הם מעולם לא ייחסו שליחות וכבוד, אלא רק לפקידים (וגם שם, הפקידים 'הנכונים').
הדרך לעצור את הרס הדמוקרטיה המתבצע על ידי התקשורת והשמאל מתחלקת לכמה שלבים.
ראשית, יש לכבד את נבחרי הציבור, לקרוא להם 'כבוד השר' ו'כבוד ראש הממשלה'. יש לדעת שהביזוי של התקשורת כלפי נבחרי הציבור, הוא בוז שהם רוחשים למעשה לציבור שבחר בהם, על כן יש להתייחס לאותם ערוצי תקשורת באותו הבוז בדיוק.
בנוסף, עלינו לדעת להעביר ביקורת על הפקידים. הם אינם חפים מטעויות, ובעיקר מן הרגע שהשמאל החליט שהם מחליטים על מדיניות חיינו. מותר לבקר את המדיניות שלהם ומותר להעמיד אותם על טעותם ולהזכיר להם את מקומם. לא ניתן שתהיה כאן הפיכה צבאית, משפטית ורפואית.
שלמה המלך אומר במשלי "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת", כלומר, בעבור שלושה דברים יתרגזו יושבי הארץ אבל הרביעי הוא בלתי נסבל: "תחת עבד כי ימלוך, ונבל כי ישבע לחם, תחת שנואה כי תבעל" אבל הדבר הרביעי הוא המקומם מכולם - "שפחה כי תירש גבירתה”.
נבחרי הציבור לא יהיו העבדים והשפחות של הפקידים, התודעה העקומה תזעזע את כל יושבי הארץ והם לא יתנו לזה לקרות. הפקידים צריכים להיות השליחים של העם ונבחריו, ולא להיפך. ככל שנטמיע את ההבנה הזו, כך נעצור את הפקידוקרטיה, ותהיה כאן דמוקרטיה אמיתית.
הכותב: רס"ן במילואים, טייס קרב לשעבר