
המלחמה ביוונים התעוררה כאשר ברור היה שעוצמת התרבות שלהם מסכנת את עצם הקיום היהודי. כהנים גדולים שקיבלו את משרתם מהיוונים, הצבת פסל בבית המקדש, אימוץ אורחות החיים היווניים על ידי האליטות היהודיות, כל אלו ועוד הם חלק מתמונת המצב דאז.
שר ההיסטוריה הניח את העם היהודי להתמודד עם המעצמות. זה תפקידנו - לברר את עוצמת האמונה ועומק הזהות מתוך מבחן ומאבק בתרבות האנושית על כל היבטיה. אומה נעשית למעצמה כאשר יש לה רעיון ודרך להציע לעולם כולו. היוונים בתורם הפיצו את תפיסת העולם הגלובלית הקדמונית, המאפשרת לכל אדם לחיות כרצונו בלי להיות מחויב לכוח עליון. אז החלה ההפרדה בין הפאזה השמימית לזו הארצית. האדם לא נבחן רק כפי זיקתו לאלים אלא עמד ברשות עצמו, חופשי ליצור מתוך תודעתו ותבונתו, ובהמשך הגיע הניהליזם - השחרור ממחויבות וחתירה להנאה בחיים בהווה, בלי נקיפות מצפון.
עד היום השרידים הארכאולוגיים של האדריכלות וההנדסה היווניות מעוררים השתאות. עד היום אנו משתמשים בשפה היוונית שפיתחה עולם מושגים שלם, שמאפשר לאנושות לשוחח באופן בונה ולהקים חברה אזרחית מסודרת. זה לא דבר של מה בכך. קל להבין איך אליטות נופלות בקסם הזה. ככל שאתה עשיר יותר ומתוחכם יותר, כך האפשרות הזאת לחיים קוסמת יותר. מי צריך את אלוהים כאשר יש את האדם?
איך התופעה הזאת נעלמה בעצם מההיסטוריה של העם היהודי? על פי פלביוס חלקם חוסלו, כפי הנראה רבים מאוד פשוט התבוללו ואבדו לעם היהודי, אבל עדיין - איך הרעיון היווני חדל מלהקסים את ההמון? איך מכריעים תרבות כל כך מושכת?
אנחנו צופים בזירה שמתייצבים בה שני כוחות עוצמתיים. הראשון כמובן הוא בית המקדש, מרכז הנישא מראש ההרים ומקרין את קדושתו על ישראל ועל העולם, והשני ניצב לעומתו ומעמיד את האדם במרכז הקולוסאום, נכון להילחם בחיות הטרף. האדם בשיא כוחו הפיזי. האנושות נמצאת בתווך ומתבוננת בקרב הגדול על ההגמוניה העולמית. מי מעצב את חיי האדם – האם זו האלוקות, אשר מנחילה את עדינות המידות ואת רכות הלב ואת הדחייה העמוקה מן העולם המגושם, או היוונים - שמציעים את חירות המחשבה והפיכת האדם לאלוהי עצמו?
האליטות הישראליות של אז לא הסכימו לוותר על ההזדמנות לחיים בכפר הגלובלי, נטול החטוטרת היהודית הידועה. הם ראו היטב את קרינת היופי וחוויית הנשגב שמקורן ברוח האדם ונפשם נמשכה אל האור הגדול. ככל שיותר היו קרובים לירושלים, למרכז השלטון, היו יותר מושפעים ויותר שואפים להיטמע. אפשר לדמיין מה היה כתוב בטורי הדעה בעיתון הארץ בזמנו. "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו רוח עז", כפי שכתב טשרניחובסקי.
אם האנושות צופה בפסיביות רבה, היהדות לעומת זאת נמצאת בסכנת כליה חמורה. לראשונה אנשים שאמונים על הקדושה נדרשו להתמודד עם כוח המשיכה היווני, ובעצם לא היו להם כלים של ממש לכך. המרד החשמונאי הוא החידוש ההיסטורי שנוצר אז. קמה שכבה של פריפריה יהודית, בלי כוח שלטוני אבל עם בהירות זהותית־לאומית חזקה - ובכלים של היוונים עצמם הלכה להתמודד בשדה הקרב.
מתתיהו ובניו לא נהרו אל בתי הכנסיות כדי לקרוא תהילים ולצפות לרחמי שמיים. הם יצאו לשדה הקרב וניהלו מערכות צבאיות מתוחכמות שלימים ייכתבו עליהן מחקרים. הם אלו שיצאו אל הזירה היוונית והכריעו אותה בכלים שלה עצמה - בכלי המלחמה והתחכום הצבאי. לא פלא שהתפילות שנוצרות את הרגעים הללו עוסקות בעיקר במלחמה – "נתת גיבורים ביד חלשים", ורק בסוף: "ואחר כן באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קודשך".
ההכרעה הגדולה של אותה אליטה יוונית התרחשה כאשר התברר לכולם שלקדושה, או במילים אחרות - לזהות היהודית, יש רגליים של ברזל ולא רק כנפיים. זו לא רק תרבות של שעות פנאי ולא רק מקום לבוא ולהתרגש. היהדות מכילה בתוכה כוחות חיים אדירים, ובהינתן על ראשם מנהיג ראוי הם מתגלים בעוצמת התנופה שלהם. בימים ההם נולד הביטחון העצמי היהודי. עם ישראל חזק ממה שחשבו כולם.
הקשר בין הימים ההם לזמן הזה בהיר לגמרי. גם היום הניצחון על הגלובליות ועל אובדן הזהות יקרה כאשר הפריפריה תקום ותפגין את עוצמת רצונה מולם. כשליהדות מתחברת ישראליות מציאותית ומלאת כישרון - אין כוח בעולם שיכול להכניע אותה.
הכותב הוא יושב ראש תנועת נצח ישראל