מ' מהדרום היה בחור מודרני. הוא נהג לקנות את הבגדים שלו אך ורק ממותגי קניון קלאסים. הוא אהב לצפות בספורט, בקומדיות ישראלית ובדרמות בינלאומיות. אבל הוא גם אהב ללמוד תורה.
מה זאת אומרת 'אהב'? הלימוד לא תמיד בא לו בזרימה ובחשק. אבל הוא ישב ועשה את המאמץ הנדרש כדי לעמוד ביעדים שהציב לעצמו בלימוד תורה.
יום אחד הגיע טלפון ובחובו הזמנה. התברר לי שמ' עשה את זה ובגדול: הוא סיים את סדרי 'נשים' ו'נזיקין' בתלמוד הבבלי ואבא שלו החליט לערוך סעודה דשנה. כמובן שהגעתי. מי רואה מזון - ואינו בא? (כל שכן כשמדובר ב'סעודת מצווה').
החלטתי לנסוע לחגיגה למרות המרחק הגדול מביתי. על השולחן הונחו מטעמים שמעולם לא דגמתי: שקדים מהזן הבשרי ("למבינים"), בקבוקי יין יוקרתיים ושלל מטעמים מעשה ידי אימו של מ' להתפאר.
פניו של האב נהרו ובשלב מסוים הוא ביקש את רשות הדיבור. בחלק מהמסכתות, כך סיפר בהתרגשות,
הבן שלו (מ' ג'וניור) חזר על הדף ארבע פעמים (!). "מ' היה מסמן נקודה כל פעם שחזר על הדף ולא היה עוזב את הדף עד שהיה בו 4 נקודות. רק שלא ישחיר את כל הדף מנקודות", צחק האב בנסיון מתוק להתגבר על מבוכת ההתרגשות הגברית שחיבקה אותו חזק, מכל הכיוונים.
יום אחד ישבתי עם מ' לשיחת חברים. היו אלו רגעי חסד ומפה לשם, ניסיתי להבין את סודו. 'איך אתה עושה את זה?', שאלתי. 'כולנו רוצים ללמוד יותר תורה ו'להתחבר' לרוח, אבל מה גורם לך אשכרה לשבת ולהגיע לזה,
להספיק, להתאמץ, לכבוש יעדים שאף אחד לא מאלץ אותך להגיע אליהם?'.
מ' סיפר שהוא מכיר בערך התורה, אך אני לא הרפתי וניסיתי לצלול לעומק הפרקטיקה. לשם כך גייסתי את כישוריי כמראיין בטעם של פעם. 'מה אתה עושה כשאין לך חשק ללמוד?', ניסיתי לדייק אותו. הוא לא התבלבל.
'אני מדמיין', הוא אמר. 'מה אתה מדמיין?!', הקשתי. 'אני לומד הרבה על ערך התורה', סיפר. 'קראתי שמי שלומד תורה - הקב"ה בכבודו ובעצמו יושב ושונה כנגדו'. 'נו?', תהיתי. 'אז אני משתמש בכוח הדמיון - ופשוט מדמיין את זה', אמר. 'זה נותן לי הרבה כוח להתאמץ, לשבת, להשקיע בדבר החשוב ביותר בעולם'.
לא היו לי יותר שאלות. קיפלתי את הזנב (בזמנו היה לי אחד) - והלכתי לדרכי.
עברו שנים. עם הזמן, הגיעה השמועה לאוזניי כי מ' צינזר מחייו את הצפיה בטלוויזיה והתמסר לדברים רציניים ויפים יותר; חתונה, ילדים, ענייני החיים והפרנסה השוטפת וכמובן - לימוד תורה.
בסיפור הזה, כוח הדמיון הפנימי ניצח את כוח הדמיון החיצוני בנוק אאוט. זה עובד לטוב ולמוטב. כשבלק לא מצליח לקלל את עם ישראל, הוא פונה ליועץ הערל הידוע בלעם. הוא משווע לעצה מעשית להפלת העם הרוחני
והאחרון מציע לו ללכת על בטוח: תשמש בדמיון שלילי - ותצליח נגדם. "אלוקיהם שונא זימה", הוא מכוון את בלק.
בלעם יודע שרוחניות יהודית לא הולכת ביחד עם תפישה שאינה מקדשת באופן מהותי את ענייני האינטימיות
(גם אם איננו מבינים בדיוק איך זה עובד).
בלעם מבין שסוד הסודות טמון בהקללה של עניינים פיזיים נשגבים. המוטו שהוא מנסה להעביר לעם הקדוש:
'בנות זה צחוקים, פאן ותו לא'. (מזכיר לכם את התדר השולט בתרבות מסויימת?). "תהיה יהודי טוב בשלל מצוות מעשיות, אבל תקליל את הדמיון לגבי זה". ההמשך ידוע; בנות מדין, בעל פעור, מגפה וכו'.
הלב כואב, אך הדברים פשוטים ושום דבר לא חדש. 'מדין' אותיות דמיון (בכתיב חסר). גם היום, כדי לתקוע יהודי במקום הרוחני - משתמשים בדמיון שלו באופן נמוך שיסרס את הפוטנציאל הרוחני האדיר הקיים בכל נשמה.
כך מסורתיים מתוקים ודתיים רציניים - 'נשארים במקום'. מצד אחד: מאוד מאמינים ומצד שני: מתקשים לצמוח רוחנית בלימוד תורה עקבי ועבודת המידות.
'קובעי הטעם' מושכים אותנו בקלילות. הם אולי לא באים באופן גלוי 'דוך' עם 'בנות מדין' ואין לה אתון בגראז', אך העיקרון דומה: השתמשות בדמיון שמשאיר רבים מאיתנו עם האשליה המערבית שחיבור רוחני הולך ביחד עם יחס חופשי ל'בינו לבינה' ותפישת העניין כולו כמשהו פיזי, מושך ותו לא. (או לכל היותר מכיל "אהבה", התלויה בדבר).
עומקים גדולים ובלתי נתפשים מצויים בדמיון. השימוש בו באופן שלילי עשוי להעניק הנאה פיזית אך מרחיק את המשתמש מהפוטנציאל הרוחני הגלום בו. בדיוק כמו ששימוש חיובי בו עשוי להצמיח ואף לרפא.
רק אם נשכיל להבין מה ומי משחק לנו בדמיון, נוכל לצמוח רוחנית (ובכלל) איש איש כפי יכולתו ובקצב הראוי לו.
רוב יצרני התוכן הפופולארי שמים פס רחב על הדמיון שלנו. האם הם מודעים לעומק הבעיות שהם יוצרים? לא יודע. כך או כך, לתמונה הזאת נכנס מגזין הנוער הדתי 'מקום בעולם'. זה אולי לא לימוד תורה הארד קור, אך מדובר במגזין חובה לכל בנות ובני הנוער המודרניים.
לא יצרנו אותו כדי לעשות כסף או להרוויח כוח וכבוד. התכנסנו כדי ליצור טוב בדמיון של בני הנוער.
שיהיה להם תוכן אותנטי ומחבר יותר ממה שמוצע להם היום בעולמות התוכן המודרניים שרבים מהם נותנים "הנאה" מושכת ומשעבדים את הדמיון למחוזות לא טובים בעליל.
תנו להם משהו שיועיל להם לדמיון, אפילו קצת. זאת החובה שלנו.