חלל

אתמול בשעה 17:53 המלחמה הזו קיבלה שם ופנים: משה אוחיון, ובנו אליעד אוחיון. בשעה זו קראתי עם מותם בקרב עם מחבלים.

הכרתי את משה בחודשים האחרונים סביב הניסיונות להתמודד עם הקרע האיום בחברה הישראלית שכמעט ומכלה אותנו. הפגישה הראשונה ביננו היתה לפני פחות מחודש. הוא לא היה צריך לומר 'אחרי'.

זה היה ברור לגמרי שעם הידע, הניסיון, הנכונות לפעולה והיכולות הבלתי נגמרות שלו, הוא האדם שאחריו אלך. והוא הלך. ובנו הלך. ואנחנו לאן נלך?

תכננו להתחיל 'אחרי החגים' בעבודה על בניית קבוצה שתנסה ללקוט את החוטים בחברה הישראלית הפרומה. קבוצה שתציע חזון, ודרך לאבני הפסיפס המרהיבות של החברה הישראלית שהתפזרו לכל עבר בשנה האחרונה. רצינו להציג תוכנית פעולה שתאגוד את העבר וההווה ובעיקר את העתיד, והנה הבריח התיכון נשבר.

מהמעט שנחשפתי למעשיו, וליכולותיו אכן ירד הדוד לגנו ללקוט שושנים. ביום שבת בעיצומה של המתקפה משה ובנו, תושבי אופקים, יצאו להגן על העיר לנוכח קולות הירי. הם קפצו לג'יפ ולא שבו.

משה ובנו נהרגו בעיצומו של חג. וכעת אחרי החגים, ואנחנו אומרים 'אחרי מות קדושים'. ו'חלל' איננה עוד מילה של אזכרות, ושל טקסים, אלא היא המהות שאיננה. היא התוכניות שנגדעו. היא המפגש הראשון, שהיה למפגש אחרון. היא כל מה שקיוונו שיהיה ביחד וכעת יש חלל.

אבל יש גם, 'במותם ציוו לנו את החיים'. במותם, משה ואליעד ציוו עלינו לחיות שאת החיים שהם כבר לא יזכו לחיות, לעשות את הטוב שהם כבר לא יביאו. החלל הזה לא יתמלא, בוודאי שלא עבור משפחתו והחברים הקרובים, הוא יוותר זיכרון למוות שמצווה עלינו לחיות חיים ראויים.

אנחנו מצווים לארוג את החוטים שנפרמו, ללקוט את אבני הפסיפס ולהבריח את הבריח התיכון. החללים שבאריג והריק שבין אבני הפסיפס הם יהיו עדות שהחללים עודם חיים ביננו.