אין לקנא במקבלי ההחלטות במדינת ישראל בימים אלה. מעל מאה שבויים וחטופים: חיילים וקצינים, גברים ונשים, זקנים וילדים – הם בני ערובה בידיו האכזריות של האויב. כל פעולה צבאית להכרעתו עלולה לעלות בחייהם של החטופים, ולא רק בעקיפין, אלא גם במישרין. מתוך כך עולה השאלה בכל חריפותה: האם, לפחות ברמה העקרונית, מותר לצה"ל לנקוט פעולה שתביא להריגתם של חטופים מקרב אחינו?
כמעט אלפיים שנה לא הייתה לנו מדינה משלנו, והמקורות שיש בידינו על הלכות מדינה הם דלים ומקוטעים, לכן קשה מאוד להכריע בשאלה זו. אבל המציאות שנוצרה מחייבת אותנו לפחות להציע את הצדדים השונים.
הריגת יחיד להצלת רבים
הלכה ידועה היא במצבים פרטיים של פיקוח נפש, ש"אין דוחין נפש מפני נפש", ואסור אפילו לגרום בעקיפין להריגתו של יהודי אחד לשם הצלתם של אחרים, גם אם הם רבים. וכך כותב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, ה): "אמרו להם עובדי כוכבים: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם – ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל...". משמעות הדבר היא שגם אם אותו אדם ייהרג בין כך ובין כך, אסור למסור אותו.
כה חמור הוא איסור רציחה, עד ששיתוף פעולה עם רציחה שנעשית בידי אחרים אסורה אף היא ב"ייהרג ואל יעבור". וכך כותב מורנו ורבנו הגר"ש ישראלי זצ"ל (חוות בנימין סי' יח): "אין כל יסוד להתיר רציחתו של יחיד... לשם הצלת... רבים, כי איסור הרציחה לא הותר כלל במקרה זה... ולא יועילו לנו בזה שום אומדנות, ושום הצטדקות על רציחת אדם אינה קיימת...".
שאלה דומה שואל החזון איש (סנהדרין סי' כה), על מקרה שבו חץ נורה (או רימון מוטל) לכיוונה של קבוצת אנשים, ואדם יכול להסיט אותו ממסלולו כך שיהרוג רק אדם אחד הנמצא במקום אחר. מי שמסיט את החץ מבצע פעולה של רציחה בידיים, והחזון איש מתלבט אם הדבר מותר לשם הצלה של רבים. הציץ אליעזר (חט"ו סי' ע) דן גם הוא בשאלה זו ומכריע: "שב ואל תעשה עדיף".
לפי מהלך מחשבה זה אסור יהיה לצה"ל לבצע בעזה תקיפה שתגרום למחבלי החמאס לרצוח את החטופים, וקל וחומר שאסור יהיה להפציץ במישרין בניין שבו הם נמצאים, גם אם הדבר הכרחי להצלתם של רבים אחרים.
"לקפח את שוקיו"
יש מקום לענות על שאלתנו בעזרת אחת הדילמות הקשות שעולות בזמן מלחמה, והיא הטיפול בחיילים אחוזי פחד שבורחים משדה הקרב. בצבאות הגויים היה מקובל לירות בהם כדי שלא יברחו. בדומה לכך כותב הרמב"ם (הל' מלכים ז, ד): "ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין [גרזינים] של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחילת נפילה ניסה...". מדברי הרמב"ם עולה בבירור שמותר רק לפצוע את החייל הבורח, אם כי הוא לא מגדיר את חומרת הפציעה המותרת במקרה זה. לשונה של המשנה (סוטה ח, ו) הוא "לקפח את שוקיו". מדבריהם של כמה וכמה פרשנים עולה ש'לקפח' פירושו קטיעה ממשית של הרגל, שבתנאים המדוברים מביאה ברוב המקרים למוות.
אולם אין להוכיח מכאן היתר לפגוע במישרין בחטופים, גם אם זה נעשה לצורך הניצחון במערכה. הנצי"ב מוולוז'ין (מרומי שדה סוטה מד, א) כותב שזהו דין מיוחד במי שבורח משדה הקרב, ומסביר שמאחר שהמנוסה מן המערכה היא תחילתה של הנפילה, יש לבורח דין 'רודף' של הצבא כולו בכך, מפני שבהתנהגותו זו הוא עלול לגרום למפלה. ובנידון דידן, כאשר החטופים לא עושים שום מעשה אקטיבי שמסכן את חיילינו, לא ניתן להוכיח מהלכה זו שיש היתר לפגוע בהם.
משפטי המלוכה ודיני מלחמה
ר' ישעיהו זילברשטיין, בעל 'מעשי למלך' (הל' כלי המקדש ז, ד) טוען טענה נוספת ביחס להריגתו של הבורח, ולדעתו הסמכות לפגוע בו מתבססת על משפטי המלוכה המעניקים למלך סמכויות מיוחדות, ולא רק על דין רודף.
דברים דומים כותב הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' קמג): "ענייני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה ד'וחי בהם', שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה...? אלא דמלחמה והלכות ציבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה... שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד...". וייתכן אפוא שהדבר נתון לשיקול דעתם של מנהיגי המדינה, לפחות כאשר הם מתייעצים עם תלמידי חכמים גדולים.
הטענה שמצב מלחמה יוצר מעמד הלכתי שונה ביחס לאיסור רציחה מובאת בסגנון אחר על ידי הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר בראשית ט, ה), כשהוא מפרש את הפסוק "מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם": "אימתי האדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחווה; מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא, אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל, כי כן נוסד העולם". ואולם אין הכרח להסיק מכאן שמצב מלחמה מתיר לפגוע במכוון גם באח ולא רק באויב.
נימוק אחר להחרגת מצב מלחמה כותב מורנו ורבנו הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' יז אות ח): "נראה שגדר מלחמת מצווה בעזרת ישראל מיד צר הוא מדין קידוש השם, שבזה שכל איש ישראל שיכול לעשות זאת יוצאים חוצץ כולם כאיש אחד נגד הרוצחים שמגמתם לפגוע באנשים מישראל, שם שמיים מתקדש... ומצינו כיוצא בזה במלחמת דוד עם גוליית הפלישתי, שגוליית... הכריז בגאווה 'אני חירפתי את מערכות ישראל', אולם דוד ענה לעומתו: 'אנוכי בא אליך בשם ה' צב-אות א-לוהי מערכות ישראל אשר חרפת היום...', ומכיוון שזה מגדר של 'קידוש השם', אין קיימות בזה השאלות על פיקוח נפש, שכל עיקרו של קידוש השם מחייב מסירות נפש ולא שייך בזה המצווה של 'וחי בהם'...". קידוש השם גובר על פיקוח נפש. ואכן שיקולים של קידוש השם מחייבים את האדם למסור את נפשו שלו; אולם אין מכאן הוכחה שמותר למסור לשם כך גם את נפשם של אנשים אחרים.
במקום אחר (עמוד הימיני סי' יד אות י) מביא הגר"ש ישראלי סברה נוספת, שמבחינה בין יחידים רבים, שעליהם דיבר הרמב"ם, לבין מצב מלחמה ברמה הלאומית. מלחמה נעשית בין עמים. העם איננו אוסף של יחידים. הוא ישות אחרת לגמרי. עם ישראל הוא גוף אחד גדול, שיש לו נשמה משלו, והיחידים שמרכיבים אותו הם כמו התאים שמהם מורכב גוף האדם. וכך הוא כותב: "במלחמה תוכן הדברים שכלל ישראל נהפך לגוף אחד, ולא בתור פרטים אנו מסתכלים עליהם, כי טובת הכלל היא באותה שעה לנגד העיניים ולא ישגיחו על הפרט. וזהו החידוש של היתר המלחמה, שה'וחי בהם' נבחן במקרה זה מצד כלל ישראל ותועלתו, היינו שכלל ישראל ינצח ותרום ידו על אויביו, כלומר 'וחי בהם' הכללי. מה שאין כן שלא במלחמה, קיים ועומד הצו האישי על כל אחד ואחד, והוא צריך לשקול זאת מבחינת 'וחי בהם' הפרטי שלו". ואם כן, כשם שמותר לאדם לכרות לעצמו איבר אחד כדי להציל את הגוף כולו, כך מותר לנהל את המלחמה גם באופן שיביא לפגיעה בחטופים.
ידידי הרב יעקב אפשטיין (חבל נחלתו חט"ז סי' נד) דן בשאלה דומה, שהיא הריגת חטוף יחיד כדי למנוע את ההשלכות החמורות שיש לחטיפתו. לדעתו, אם מנהיגי המדינה, בגיבוי של תלמידי חכמים גדולים, מגיעים למסקנה שהדבר הכרחי, בסמכותם להורות כך. אבי, מורי ורבי, הרב יעקב אריאל, כתב לו בהערה לתשובה זו, שמצב כזה מתיר לחטוף להתאבד כדי למנוע את הפגיעה בביטחון המדינה, אבל אסור לחיילים אחרים להרוג אותו בפעולה מכוונת וישירה.
השאלה העומדת לפתחנו היא גדולה ומורכבת בהרבה משאלת החטוף האחד, מפני שהיא נוגעת בשאלות קיומיות של ממש. וכפי שפתחתי, כתפיי צרות מכדי לשאת את משא ההכרעה ההלכתית בדילמה נוראה זו. לא באתי בדברים אלה אלא להצביע על הכיוונים האפשריים, עד שהדבר יוכרע על ידי גדולי הפוסקים בדורנו.
הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין ועומד בראש תחום חברה ומשפחה ב"מרכז תורה ומדינה"
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***