יוסי אחימאיר
יוסי אחימאירצילום: עצמי

עיתוני יום שישי, ערב שמחת תורה, היו גדושים במאמרים על מלחמת יום הכיפורים. חמישים שנה למה שנחשבה לנוראה במלחמות ישראל.

סיפורי גבורה, סיפורי חללים, סיפורי גולדה, דיין, שרון ודדו. וכן – כמובן, סיפורי המחדל. רוב אזרחי ישראל היום לא חוו את המלחמה ההיא. נולדו לאחריה או שהגיעו ארצה כעולים שנים רבות אחריה.

אחד המאמרים החשובים נשא את הכותרת: "ההונאה המצרית והעיוורון הישראלי". הכותב, ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (מיל') אהרון זאבי פרקש, סיים את מאמרו המלומד ב"ידיעות אחרונות", בדברים אלה: "היוהרה הישראלית, הזילזול באויב והאמונה ביכולות המודיעיניות והמבצעיות תרמו להצלחתו של מהלך ההונאה המצרי. רק אם נחקור את הכשלים שלנו, נוכל להפיק לקחים. ואת הלקחים צריך לתרגל, להטמיע, להעביר מדור לדור, ממפקד למפקד וממנהיג למנהיג. זה חייב להיות חלק אינטגרלי מהתרבות שלנו, אחרת נופתע שוב וניתפס לא מוכנים".

24 שעות בלבד החזיקו מעמד דברים נכוחים אלה, וניחתה עלינו הקשה בהפתעות. באחת, מלחמת יום הכיפורים ולקחיה - נשתכחה. חמישים שנה ועוד יום אחד לאחריה, הופתענו, נתפסנו (שוב) לא מוכנים – והמחיר ששולם כבד מנשוא. ביום אחד נרצחו ונפלו יותר מ-1,400 ישראלים, לוחמים, שוטרים, מתיישבים ובני משפחותיהם. כמו קו בר-לב בגדה המזרחית של תעלת סואץ שנפרץ בקלי קלות ב6 באוקטובר 1973, כך גדר המערכת סביב רצועת עזה לא עמדה בפני הדחפורים. מאות מחבלי חמאס פרצו לעוטף עזה ב7 באוקטובר 2023, ביצעו זוועות. קשה לתפוס איך הלקח לא נלמד.

עם ערב דווח ריצד על המסך מספר הנרצחים הראשוני – 22. כולנו היינו בהלם. ידענו שמספר זה לא יחזיק מעמד. התפללנו, שרק לא יעבור את ה-50. תמימים שכמונו, עדין לא תפסנו את גודל האסון. עדיין לא היינו מודעים לטבח במסיבת הנוער ברעים, שגבה למעלה מ200 נרצחים. זה עשרה ימים אין איש בישראל שעיניו משו ממסך הטלוויזיה, הערוצים מעבירים 24/7 את ההתפתחויות השוטפות, את סיפורי הטבח וההרס, החללים, החטופים והנעדרים. יושבים כלא מאמינים מול המסך ובוכים.

הפרשנים כבר אמרו כמעט הכל. ניתחו את פשר המחדל, דיברו על מטרות החמאס, ריאיינו ניצולים, בני משפחות קציני צה"ל, אלופים במיל, גם מהאולפנים וגם מהשטח. כשההנהגה בהלם, התקשורת הוכיחה עצמה כמקור מידע וכתובת למי שמחפשים את יקיריהם האבודים. מפעם לפעם הבזיקה דמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בדברים לאומה. ראיתי לצידי אנשים שהסיטו מבטם ממנו, ברוב זעמם עליו. אנשים שלא רצו לשמוע מה בפיו. נעדרה מנאומי המלחמה החמלה שהקרין הנשיא האמריקני ביידן הן כלפי ישראל והן כלפי בעלי האזרחות של ארה"ב מבין החטופים.

יש לומר באופן ברור: אחריות-העל לאסון-שמחת-תורה מוטלת על מי שעומד בראש הפירמידה, ראש הממשלה! האחריות הישירה חלה על ראש אמ"ן וראש השב"כ, אלוף פיקוד דרום והרמטכ"ל. שנה של אימונים ותמרונים של חמאס-דאעש לא זוהו ולא פורשו על ידם כהכנה לפריצה הגדולה. גדר עוצמתית ככל שתהיה, אינה שווה אם אין מופקדים עליה שומרים יומם וליל. עוד תגיע, ועוד איך, שעת הבירור של הגדול בכשלים של הצבא והממשלה. עתה שעת מלחמה היא לישראל. טוב שהשלישיה - נתניהו, גנץ, אייזנקוט - מנהלת את המערכה, מקבלת את ההחלטות להמשך הלחימה, וזו תהיה כואבת.

בשקט-בשקט הולך ומתפתח מחדל נוסף, שעלול להפוך על פניה את התמונה הפרו-ישראלית כפי שהיא מצטיירת בעולם הנאור, כאשר עודנו מזועזע ומזדהה עימנו. חזית ההסברה מתארגנת בעצלתיים. לא כן התעמולה הערבית הארסית. איש לא הופתע שזו המכונה "שרת הסברה" התפטרה. היא היתה דוגמא מובהקת למנויים כושלים בממשלה הנוכחית.

קשה לצפות במראות מבארי או כפר-עזה (תמהני איך זה קיבוץ נושא שם זה, כשם שרחוב בירושלים ובו בית ראש הממשלה נקרא – עזה). קשה לא פחות לראות את הפגנות התמיכה המתלהמות בחמאס לא רק בחוצות עמאן (באישור המלך), אלא גם בלב ניו-יורק. מפגינים עם דגלי אש"ף, מניפים שלטי שיטנה אנטי ישראלים.

צבא לוחמי ישראל יפתור את הבעיות בשטח, ישטח את צפון הרצועה, יחסל את ראשי הנחש של החמאס ופקודיהם, אבל היכן צבא מסבירי ישראל, שיפשוט על מערכות העיתונים ואולפני הטלוויזיה בעולם, למנוע את היפוך התמונה – מהזדהות עם ישראל, שכמותה ראינו לאחר מלחמת הישע של ששת הימים, להפגנות שיטנה ושקרים נגדה, לתעמולה אנטישמית, לתקיפות בתי כנסת ומוסדות יהודיים, למכונת לחצים בינלאומיים שתופעל על ישראל?

בשתי החזיתות – הלחימה בשטח וההסברה העולמית – עלינו להזדרז מאוד ולבצע מהר ככל האפשר את המוטל עלינו. לפחות על צה"ל העם סומך.