תודה לכתבי השטח

אלה הימים הגדולים של כתבי השטח. השטח המדמם, הבוער, עיי חורבות. אנחנו, יושבי הבית, רואים אותם שוב ושוב כשהם מסתכנים, מיוזעים, חבושי אפודות מגן וקסדות על ראשיהם, רצים בזירות, במה שהיו ישובי עוטף עזה הפורחים, ומביאים אלינו דיווחים ישירים של המתרחש.

צמד המילים "שידור חי" - מקיבוץ בארי, למשל - הוא לעג ליקירינו הרצוחים, למקום שהיה שוקק חיים, שהפך לאתר תופת. תמיר סטיינמן ואלמוג בוקר הם כתבי הדרום. עיקר עיסוקם גם בימים כתקנם הוא אזור עוטף עזה. ספק אם בחלומות הביעותים הכי קשים שלהם תיארו לעצמם שמראות כה קשים כבימים אלה הם יסקרו אי פעם.

גופות מוטלות בצידי דרכים, בתים שרופים, חברים שאינם עוד, דממת מוות... כך בבארי, בכפר עזה, בסופה, בניר עוז, ובשאר הקיבוצים והמושבים, וכך גם באשקלון ובשדרות, העיר היפהפיה, בהנהגתו האמיצה של אלון דוידי, שנאלץ בלית ברירה להורות על פינוי התושבים.

מה לא עבר עליהם מאז ההתנתקות שהבטיחה לנו לפחות שקט מהרצועה, שנעזבה לנפשה, לשלטון חמאס, בלי ישובים יהודיים בתוככיה. כל חסידי ההתנתקות האומללה ההיא חייבים להכות על חטא. שורש הרעה החל בנאום הרצליה, 2003, של אריאל שרון. ועוד ידובר על כך רבות. מאז כבר היינו בארבעה מבצעים, שילמנו בחללים רבים – אבל לא במלחמה כ"חרבות ברזל", ששורשיה בהתנתקות ופריצתה כעבור 18 שנה במחדל עצימת העיניים.

כרגע עת מלחמה היא באויב האכזרי, שמתודלק בהסתה דתית-רדיקלית, ועת לכתבים העושים מלאכתם נאמנה בשטח, נחשפים לסיפורים בל ייאמנו, למעשי גבורה וכשל, למראות הזוועתיים. אלמלא הם, הכתבים, ספק אם היינו מודעים לעומק האסון הנורא שנפל על עמנו בשמחת תורה.

ערוצי הטלוויזיה, שאליהם רתוקים אזרחי ישראל, הפכו גם לבימה של עשרות פרשנים, מהם שמופיעים בקביעות ומהם שמפציעים מפעם לפעם. פה כבר העניין התקשורתי שונה. אנחנו, וכמובן גם האויב במינהרותיו, נשטפים במלל אין סופי של נותני עצות, חוזי התפתחויות, בעלי השערות, חכמים שלאחר מעשה. אם בשבוע הראשון נצמדנו למסך, כדי "להיות בעניינים" וגם לקבל במיידי את התרעות הטילים, דומה שהתעייפנו, שבענו מרוב מלל שאין בו תועלת של ממש, דברת שאין לה כיסוי.

מן הראוי שערוצי הטלוויזיה יחזרו לשידורים חלקיים במתכונת רגילה ככל האפשר, יקצו קטעי זמן לשידור חדשות ככל שהן נדרשות, עם פריצות להתפתחויות משמעותיות. לא כן מרגע שתחל הלחימה הקרקעית.

כתבינו יתלוו לכוחות הלוחמים, יסתכנו, אבל יעשו הכל להעביר את המידע במגבלות הצנזורה והאחריות הלאומית. כך או כך לתמיר סטיינמן ולאלמוג בוקר ולשאר כתבי השטח והכתבים הנוספים המסקרים מן השטח, בדרום ובצפון, עוד נכונו ימי עבודה מפרכים ומסוכנים. מהכורסאות בסלון ומהאולפנים הממוזגים אנו מודים להם מקרב לב.