"וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם" (בראשית יט, כד).
הקב"ה יוצא למלחמה להכרית את הרוע מן העולם, את הרשעות הבלתי נתפסת של אנשי סדום. הקב"ה מחליט לשים לה סוף.
אבל לפני כן, הקב"ה אומר: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (יח, יז). הקב"ה מזמין את אברהם להתפלל. והנימוק, אומר הקב"ה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (יח, יח).
מאחר שיש לאברהם תפקיד בעולם, והוא מייסד כרגע את האומה – שהם אלו שישמרו את הצדקה והמשפט בעולם. לכן אני צריך לעדכן אותו וצריך לתת לו את האפשרות להתפלל.
והשאלה מתבקשת: מה הקשר בין הצדקה והמשפט שאליהם מיועד אברהם אבינו וביתו אחריו ובין התפילה שעכשיו אברהם עומד להתפלל על אנשי סדום?
אז אפשר כמובן לענות, שמבחינה טכנית, תוכן התפילה הזו עוסק בשאלת המשפט בעולם, כי הרי מדובר פה על: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (יח, כג): האם צדיקים יכולים להציל את הרשעים בכך שהם צדיקים? יש פה שאלות מאוד עמוקות, כפי שהרמב"ן מסביר, שמדובר פה גם על מבט של מידת הדין וגם על מבט של מידת הרחמים, וביחס לשניהם אברהם עומד ומתפלל.
אבל בעומד הדבר, זה לא קשור רק לתוכן הטכני של התפילה הזאת. עצם היכולת לעמוד לפני ה' ולהתפלל קשורה לייעוד של אברהם אבינו, לייעוד של עם ישראל, ולייעוד של העולם כולו.
כשמסמנים דרך ומציבים מבט לאן המגמה של העולם הזה להתקדם, פתאום אתה מבין הרבה יותר לעומק את משמעותה של תפילה: עמידה לפני ה'. מכאן לומדים חז"ל את תפילת שחרית – "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" (יח, כב). העמידה לפני ה' היא התבוננות בשאלת הייעוד: למה אני כאן? מה אני בעצם מנסה לעשות כאן? כשאדם מבין שהתפילה שלו אינה כלי להשיג את מה שמבקש כרגע. אלא כל הקשר שלו עם הקב"ה, כל המבט המשותף האנושי והאלוקי, על שאלת השאיפות בעולם הזה, ועל המגמות של העולם הזה. כשאדם מבין את זה, הוא מבין גם את הייעוד של לעשות צדקה ומשפט, שלעם ישראל יש תפקיד כאן בעולם; וגם מבין את היכולת להתפלל, לעמוד לפני ה', להיות קרוב אליו, להיות קשור אליו.
לכן המבט הזה שאומר ואברהם עודנו עומד לפני ה', והדרך שלו להתפלל היא לחשוב על הצדקה והמשפט, שאליהם מיועד כל העולם הזה, שאותם הוא אמור להוביל בעולם באמצעות בניו וביתו אחריו, היא כלי בסיסי בהבנת ההתקשרות האנושית והאלוקית הזאת שעומדת כאן בפתח המהלך של השמדת סדום.
אבל באמת הפרשה לא מציינת רק את התהליך של התפילה וההפיכה. הפרשה מתחילה בהכנסת האורחים העצומה של אברהם, בכמויות הבלתי נתפסות של האוכל שהוא מכין לאורחיו, שליחיו של הקב"ה. ומסתיימת בעקדה.
ועם ישראל כולו עסוק היום, גם במימוש השליחות האלוקית שלו להשמדת הרוע הנורא בעולם. גם בתפילה, גם בהכנסת האורחים, בדאגה לחיילים, בדאגה למשפחות של החיילים שיצאו לקרב, למשפחות שהתפנו מהצפון ומהדרום, ולמשפחות החטופים והנעדרים. וגם בעקדה – כי כל אבא או אמא שבנם יוצא לקרב, ממשיכים את דרכו של אברהם. וכל אדם שיוצא לקרב ומשאיר משפחה מאחוריו ממשיך את דרכו של יצחק.
וכולנו, כולנו, עסוקים בתפילה ומתפללים להקב"ה שישיב את החטופים, שיחזיר את כל החיילים בריאים ושלמים לביתם. שישלח רפואה שלמה לחולים, שיחזק את האומה בתהליך הגדול שהיא נמצאת בו. ומתוך כך – שנוכל למלא את הייעוד הגדול: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (יח, יח).