שלושים יום עברו מן היום השחור שבו הפכה השמחה לאבל. אנו מתחילים את ה"שלושים" הראשון של המלחמה, שימשיך לדאבוננו ל"שלושים" רבים נוספים למשך שבועות ארוכים.
על פי תורת הסוד ההבדל בין מעגל האבלות של שבעת הימים הראשונים לבין מעגל האבלות של שלושים יום הוא - שבשבעת הימים הראשונים הנשמה אחוזה באופן מסוים בעולם הזה, ואילו לאחר שלושים יום "הנשמה מגוהצת ומסולקת מכוחות חומריות ומכתמיה" (ספר מעבר יבוק); מה שמאפשר "לשחרר" קצת מדיני האבלות.
לאחר שלושים יום אנו עוברים לשלב בוגר יותר של האבלות: אנו קצת יותר משלימים עם כך שהמציאות החומרית-חיצונית שהכרנו השתנתה לחלוטין. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. זהו גם הזמן שמגלים את המצבה; חושפים את המצב החדש.
במבט חיצוני על המצב החדש אנו מתמלאים בייאוש: הנה שוב מתחיל הלחץ הבינלאומי; שוב מתחילות הפגנות, שוב מתחילים ההיסוסים – ואז אנו שואלים את עצמנו: אז למה היה נצרך כל הסבל הזה? התשובה היא שהחוויה הרגשית-חיצונית אכן דועכת ככל שעובר הזמן, אולם ההפנמה הרוחנית-פנימית רק מתגברת והולכת.
הלקח של השיעור הכואב שעם ישראל קיבל לפני שלושים יום רק החל את פעולתו והוא ילך ויגבר, ילך ויחלחל פנימה: חוסן לאומי, לכידות חברתית וחיפוש זהות יהודית. תקשיבו טוב למה שמתרחש מתחת לפני השטח – עם ישראל גילה משהו עמוק ועצום על עצמו, ואנחנו רק בהתחלה.