18 שנים עברו מאז יצאנו משם בוכים ונשבענו לזכור ולחזור. החלומות המתוקים שלנו לחזור מהר לחולות גוש קטיף נשמעים היום לאחרים כסוג של הזייה, כולל הרבה חולמים שהבטיחו לאחר הגירוש לזכור ולחזור אבל היום הם לא מאמינים, ריאליסטיים שכמותם, שהדבר באמת אפשרי, לא עכשיו, וגם לא מחר או מוחרתיים.
מי שמוכן להסתכל לאמת בפנים יודע: מי שחושב שיש פתרון אחר ברצועה ביום שאחרי, מלבד שליטה ביטחונית והתיישבות יהודית של קבע ברצועה אינו אלא הוזה בעצמו, כיון שאין באמת שום פתרון אחר. הדיבורים על מסירת השלטון בעזה למדינה שלישית הם בדיחה לא מצחיקה, המחשבה על אבו מאזן כבעל הבית בעזה היא בדיחה גרועה ועצובה עוד יותר.
לכן, חוץ מהפתרון הנפוץ שכולל טמינת הראש עמוק בחול הטובעני של הרצועה ולהחליט שלא להחליט, היו שהחלו לדבר על רצועת ביטחון בעזה נוסח לבנון, שליטה ביטחונית ברצועה, ללא פירוש איך זה בדיוק יקרה, ומבלי לדבר חלילה, הס וחס מלהזכיר, את הרעיון לשוב לכל ישוב, להקים מחדש את חורבות יישובינו שמחכים כבר ח"י שנים לגאולה.
הבעיה הקשה היא שזה פשוט לא עובד. לא צריך להיות מדינאי או איש בטחון דגול כדי להבין שרצועת ביטחון היא עוד קו הגנה שלעולם ייפרץ, שהחזקה בשטח של אחרים, גם לצרכי ביטחון, היא משהו שלא עובד, לא מקובל בעיני העולם, רעיון שסופו הברור הוא לא אחר מאשר כישלון חרוץ והתקפלות, סטייל הבריחה עם הזנב המקופל מלבנון בהובלת אהוד ברק.
אין דבר שיותר מעודד טרור והתקפות מאשר שליטה ברצועת ביטחון שהיא במילים אחרות הודאה בפה מלא מול האויב ומול כל העולם בכך שהקרקע הזו איננה שלנו אלא שלהם, שאין לנו זכות אמיתית להחזיק במקום הזה, שאנחנו אורחים בלתי רצויים שעתידים במוקדם או במאוחר להסתלק, בדיוק כמו שהסתלקנו בעבר מרצועת הביטחון ומלבנון, בדיוק כמו שבגדנו בארץ אבותינו והסתלקנו מגוש קטיף, מודים בדיעבד מול האויב שתכל'ס הוא צדק – שהרי ישבנו שם כל השנים בגזלה.
שום דבר לא השתנה, מה שהיה נכון וברור לאנשי העליות בראשית ימי הציונות ובימי קום המדינה נכון ומדויק גם עכשיו: רק תלם המחרשה - לא הבטונדה, לא הטנק, לא הדחפור או המסוק, רק הוא יקבע את הגבול. לא צריך גם לדעת לדבר ערבית שוטפת כדי להבין שבמזרח התיכון מי שרוצה לדבר ערבית מדבר רק בשפת האדמה, ומה שכואב לאויב הערבי זה לא גופות או חורבן בתים אלא אדמה שדגל ישראל שמתנוסס עליה. תמונת הניצחון השלמה היחידה של ישראל במלחמה הזו, לאחר שאיבדנו למעלה מאלף ומאתיים חללים ביום אחד ועוד כמה עשרות לוחמים, לא כוללת רק תצלומי טנקים בעומק הרצועה אלא בית עם רעפים אדומים וגינה, גני ילדים, בתי ספר, כרמים ושדות, התיישבות יהודית חדשה - ישנה ברצועת עזה.
ואחרי כל הטיעונים הטובים, לפני הכל ואחרי הכל אנחנו נחזור לשם כי זו ארצנו, גם אם נרצה וגם אם לא נרצה, בין אם זה ריאלי ובין אם לאו, גם אם יאמרו לנו ליסטים אתם שכבשתם את נחלתנו, בסוף זה יקרה, כי ברצונו נתנה להם וברצונו לקחה מהם ונתנה לנו. אנחנו נחזור לגוש קטיף כי אנחנו מחויבים בכך, ובגלל שאנחנו מחויבים אנחנו גם מאד רוצים. נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, ולכן השיבה לכל מרחבי ארצנו היא ממש לא שאלה של אם אלא אך ורק שאלה של מתי ואיך. אם נרצה זה יקרה מוקדם, אם לא נרצה זה יקרה מאוחר, אבל זה יקרה והיום הזה בוא יבוא. החלומות יתגשמו - אנחנו נחזור לגוש קטיף, ולא רק לשם. נחזור גם לצפון השומרון ולכל מרחבי ארצנו. נחזור כי זה שלנו, נחזור כי זה שלנו, כי אין שום פתרון אחר.