מדינה במצור

שמעתי לאחרונה את קינתה של אימו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי. הוא קיבל את עיטור המופת לאחר מותו. הוא נפצע אנושות ביום 21.8.21 ליד הגדר שמול היישוב נחל עוז.

מאות מתפרעים זרקו אבנים, בקבוקי תבערה ורימונים - ולמעשה ניסו לפרוץ את הגדר. אחד מהם הצליח להכניס כלי ירייה לתוך חרך בגדר - ולפגוע מטווח אפס בראשו של בראל. הוא נפטר לאחר תשעה ימים מייסרים.

כפי שפורסם לאחר מכן, הוראות הפתיחה באש כבלו את ידי החיילים; וזה אפשר , למעשה, למחבל העזתי להגיע עד לגדר - וזה כל הסיפור בקליפת אגוז.

צה"ל, שאנן מאי פעם, לא סבר שיש להסתכל, אולי, על התמונה הכוללת – ולראות שאיראן בונה מסביבנו טבעת חנק. מערכת הביטחון, כולה, ללא יוצא מן הכלל, תמכה בקונספציה שכל מה שהעזתים רוצים הוא שיפור במצבם הכלכלי; מה שהוביל לכך, שזמן מה לאחר התקרית שבה קיפח בראל את חייו אושרו, לראשונה, היתרי עבודה בישראל לעתים.

בני גנץ היה אז שר הביטחון ובלשכת ראש הממשלה ישב נפתלי בנט. הרצי הלוי היה אז חבר במטה הכללי; כמו גם מי שמונה לימים לתפקיד ראש אגף המודיעין. אינני יודע מה הייתה עמדתם בזמן אמת. אני רק יודע שלקחים של ממש לא הופקו עד לאסון שפקד אותנו בשמחת תורה; לא אז - וגם לא מאז. לא רק במערכת הביטחון.

אני מסתכל, לדוגמה, על התנהגותם של שופטים בבית המשפט העליון. עתירות הזויות מוגשות – והן לא נדחות על הסף בשאט נפש. אחת מהן, למשל, התייחסה להתנגדותם, כביכול, של עזתים שנכנסו לישראל עם היתרי עבודה לפני השבת השחורה לחזור לרצועת עזה. השופטת רות רונן לא זרקה את העותרים לכל הרוחות.

אנחנו מדינה במצור – ואין דבר שיכול לשנות את זה. מיליונים ברחבי העולם מתייחסים אלינו כאל נגע שצריך להסיר אותו. המוסלמים רואים בכל פיסת קרקע שעליה אנחנו יושבים "אדמת קודש". פשרה לא תהיה עימם לעולם. חשוב להפנים את זה – ולצעוד ביחד מן הנקודה הזאת. אין מקום לשאר רוח כשהחרב מונחת על הצוואר.

אויבינו לא רואים רק במתיישבים ביהודה ובשומרון "מתנחלים". מבחינתם, כולנו יושבים על אדמותיהם. את "זכות השיבה" הם אף פעם לא זנחו. גם היהודים היושבים בתל אביב לא היו יוצאים "נקיים", אם המחבלים שפרצו את הגדרות בשמחת תורה היו ממשיכים צפונה .

אינני יודע כיצד ממשיכים מפה; אני רק יודע שיש בקרבנו מחנה לא קטן שעדיין מרגיש ש"גזלו" ממנו את הגה השלטון. השנאה של אנשיו כלפי כל מי שאינו "משלנו" היא פשוט בלתי נתפסת. אני מקשיב לדובריו - ונחרד. לדבריהם, לא ארגוני הטרור. הם "האויב".

איננו יכולים להרשות לעצמנו דיבורים כאלה. הדם של כולנו סמוק באותה מידה.