דינה הייתה חטופה בבית שכם. למעשה, כולנו – כל עוד יש חטוף אחד בעזה – מרגישים חטופים, במסגרת הערבות ההדדית של עם ישראל.
נסביר את הדברים, דינה הייתה חטופה כמפורש בפסוקים: "וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ" (בראשית, ל"ד, כ"ו). כלומר, היא הייתה בבית שלו, לא מדובר במצב שהוא בא לבקש להתחתן איתה כשהיא בבית אצל אבא ואמא. קודם כל, הוא לקח אותה אליו, ומתוך עמדה כוחנית זו ביקש לנהל משא ומתן. אמנם, מציע לכאורה לשלם היטב: "הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן" – אך בשורה התחתונה, אבל היא היתה לכודה בביתו במשך כל הזמן זה. לאור זאת, המטרה הראשונה בפעולה בשכם היתה חילוץ האחות החטופה.
מטרה נוספת היתה הרתעה, שהרי כתוב "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל... וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה". באופן פשוט,, "וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" מורה שלא מקובל להתנהג ככה לפי שום אמת מידה מוסרית או חוקית (בין אם זה באומות העולם, ובין אם זה בישראל, כמו שאומר הרמב"ן).
אבל "וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" יכול להתפרש גם כמכוון לעתיד, ומשמעותו: "אנחנו נדאג לכך שלא יהיה כן, שכל מי שיחשוב אי פעם על משהו כזה, ייזכר מה קרה לשכם ולא יעז לעשות דברים כאלה".
אמנם, היה ויכוח באשר להיקף הפעולה. שמעון ולוי חרגו לחלוטין מהמטרות היסודיות שהגדירו, כנראה, יעקב וכל בניו.
ייתכן שהוויכוח היה ויכוח ערכי, הלכתי, משפטי, כמו שדנים פה הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם בהלכות מלכים סבור שבעלי שכם התחייבו מיתה בכך שהם לא הקימו בתי דין או בתי משפט שיוכלו לדון את המלך שלהם כשהוא מתנהג בצורה כזאת מושחתת. הרמב"ן, לעומת זאת, אומר שהם לא חייבים על זה מיתה ממש, מכיוון שמדובר על מצוות עשה להקים בתי דין ובני נח התחייבו רק על מצוות לא תעשה.
מנגד, ייתכן שהוויכוח הוא ויכוח אידאולוגי, כפי שמוזכר בדברי הרמב"ם. ניתן להסתכל על הדברים כך שעומד לפנינו עם שרוצה להתקרב לעם ישראל, מוכן לעשות ברית מילה, ושמא רצונו להיכנס תחת כנפי השכינה. הרי בימי אברהם אבינו הכניסו רבים תחת כנפי השכינה – "וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה). עולה כאן שאלה איך להתייחס לעמים כאלה.
מהפסוקים עולה גם כיוון של ויכוח טקטי. כמו שאומר להם יעקב: "וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי".
מעבר לכל אלו, נראה שגם היה ויכוח לגבי תהליך קבלת החלטות. משפחת בית יעקב, הינה משפחה מסודרת ומאוחדת, שעתידה להצמיח אומה שתוביל את דבר ה' בעולם. אם כן, איך מקבלים החלטה שנוגעת לכל האומה?
יעקב מלמד אותנו שלא זו הדרך! יחיד לא יכול בעצמו לקבל החלטות בעצמו על כל האומה.
בפרשת ויחי, יעקב, לפני פטירתו, מותח ביקורת נוקבת על שמעון ולוי. במהלך הביקורת קובע יעקב: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". על אף שניתן לראות זאת כענישה, חז"ל לימדו אותנו שניתן לראות זאת כתיקון! שמעון ולוי מתחברים לכלל ישראל דרך הוראת תורה ודרך תרומות ומעשרות. כלומר, יש כאן תהליך של חיבור לכלל האומה, כדי שההחלטות בעתיד תהיינה אחודות של האומה במלואה.
נחזור לראשונות. אם בשחרור חטופים עסקינן, כדאי להזכיר כאן גם את רבי שניאור זלמן מלאדי, "אדמו"ר הזקן", מייסד חסידות חב"ד. הוא שוחרר מכלאו בי"ט כסלו, שיחול השנה במוצאי שבת הבאה עלינו לטובה.
כאשר הוא שוחרר מכלאו בחר לומר את הפסוק: "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי" (תהילים, נ"ה, י"ט). כאשר הרבים עמדי, כלומר כאשר האומה מאוחדת – "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי". לאורך כל הדורות, גויים ניסו לפגוע בנו, חטפו יהודים ושפטו אותם על דברים שהם לא עשו. אבל הפדיון של האומה מתקיים כאשר עם ישראל מאוחד, כאשר ישנה ערבות הדדית, וכולם מרגישים מעורבים. לכן – כולנו חטופים.
עם ישראל התעורר במלחמה הזאת התעוררות מדהימה של אחדות. כל אחד נותן את מה שהוא יכול. כולם מרגישים הזדהות וקרבת נפש לכל המשפחות שעדיין לא התאחדו בהחזרת החטופים, בני משפחתם. עם ישראל מוכן לעשות את הכל, ללכת לכל מלחמה, להגיע עד אחרון המחבלים כדי להחזיר את החטופים כדי לקחת את דינה מביתם ולצאת.
אנחנו מתפללים לקב"ה שבזכות זה יקיים בנו דברי הפסוק "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי" – שלא יוכלו אפילו להתקרב אלינו, "כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי" – מתוך האחדות של כלל ישראל .
יהיו הדברים לרפואתם של כל פצועי צבא ההגנה לישראל, ובתוכם חתני היקר יאיר ידידיה בן מיכל בינה שנפצע קשה בקרב בעזה, שאנו מתפללים לרפואתו. תודה לכולם על התפילות, ונקווה שנראה אותו בקרוב ממש בריא ושלם איתנו .