בפרשת וישלח יש רגע "מרגש" – התמונה שבה עשו ויעקב נפגשים ומתחבקים. עשו, טיפוס רגיש, דומע כאשר הוא רואה את ילדי משפחת יעקב; הוא אפילו מנופף להם לשלום כאשר הם משתחווים לו ועולים לרכב של הצלב האדום.

הרגע הזה היה מן הסתם מלווה בהפרחת יונים, צילומים שלו הופצו ברשתות החברתיות וזכו למיליוני לייקים ולבבות בטיקטוק. עשו כל כך התלהב מהמיתוג ההומני עד שהציע ליעקב "נסעה ונלכה" – מה שהיה היה; אמנם ערפו לך ראשי תינוקות, אנסו נשים וניסו לרצוח אותך – אבל עכשיו כולנו חברים ואינשאללה נהפוך את הפסקת האש לשלום קבוע ("עשו" בגימטרייה "שלום").

יעקב שומר על קור רוח בזמן ההתרגשות הכללית. הוא עונה לעשו: "אני אתנהלה לאיטי לרגל הילדים"; אני נאלץ להתחשב בילדים שלי ולעשות עסקאות עם השטן ולכן אני מתעכב בדרך, אבל עוד "אבוא אל אדוני שעירה". יש לנו חשבון ארוך וזיכרון ארוך; אנחנו עוד נגיע ליום ש"עלו מושיעים לשפוט את הר עשו (שנקרא שעיר)". במילים אחרות: חכה חכה; לא שכחנו ולא סלחנו.

אנחנו אמנם מתעסקים פה עם ישמעאל (עשו נותן פה חסות בעקיפין על ידי ארגון הצלב האדום – גם צלב וגם אדום), אבל הפרינציפ נשאר אותו דבר: לא לתת לרגש המזויף להשכיח את החשבון הארוך – אנחנו במאבק לחיים ולמוות, ובשביל לבחור בחיים חייבים לא להתרגש מרגעי הפוגה וחיבוקים אלא לחזור להילחם ולנצח.