נס פך השמן נמשך שמונה ימים. מכיוון שכך נדמה שגם המערכה בין המקבים (מלשון מקבת = פטיש) ליוונים הייתה מלחמה קלילה בת מספר ימים.
המיתוס הוא שהיוונים גזרו גזרות דת על היהודים שהם מצידם הגיבו במלחמת בזק שבה נכבשה ירושלים, הודלקו הנרות ונאכלו סופניות.
בפועל, ההתנגשויות שבין המקבים ליוונים נמשכו עשרים ושבע שנים של מלחמה עקובה מדם ואכזרית מאין כמוה. היוונים לא רק גזרו גזרות דת אלא ניהלו מסעות טבח ברחבי ארץ ישראל שכללו כריתות איברים, אונס המוני, חטיפה ורצח של ילדים ותינוקות.
המלחמה עצמה הייתה רצופה בעליות וירידות, ניצחונות ותבוסות, והמקבים הגיעו פעמים רבות לעברי פי פחת. חבורת מתיוונים משמעותית שימשה כגייס חמישי, והמקבים עצמם היו מזי רעב. מתוך חמשת בני חשמונאי – יהודה, יוחנן, יונתן, אלעזר ושמעון – רק האחרון זכה לראות בניצחון.
יחד עם זאת אנו חוגגים בכל שנה את חג החנוכה על מנת לזכור שהאור גובר על החושך, גם אם באופן ארוך, חלקי ומפותל. זו הסיבה עבורה אנו מוסיפים בכל יום נר חדש בחנוכיה – "מוסיף והולך".
בזכות המקבים שלפני אלפיים שנה אנו נמצאים כיום במצב טוב לאין ערוך מאותם ימים: אנו לא נלחמים כנגד אימפריה עולמית אלא כנגד ארגוני טרור; אנו לא חבורת מתיישבים שנתונים לחסדם של רוצחים אלא מדינה חזקה - כלכלית וצבאית - שיודעת להשיב מלחמה שערה; המפלגים והמסיתים בזמן מלחמה הם לא גייס חמישי אלא סתם מעצבנים שמשניאים עצמם על הציבור הישראלי; אנו לא מדליקים נרות בבית מפחד של פוגרום או אינקוויזיציה אלא בפתחי הבתים כדי לפרסם את הנס.
בזכות המקבים של שנת ג'תקצ"ד (167 לפני הספירה) אנו חיים כעת בעולם מואר יותר, ובזכות המקבים של שנת ה'תשפ"ד (2023 לספירה) הנכדים שלנו יחיו בעולם מואר עוד יותר. בימים ההם בזמן הזה.