א. הימים הנוראים באמת כבר אינם בין ראש השנה ליום הכיפורים, כי אם בין שמחת תורה לחג החנוכה.
ב. גדי אייזנקוט – רב אלוף, שר, אחד האנשים הערכיים והצנועים בפוליטיקה הישראלית. דמות מאחדת. כאבו – הכאב של כולם. אבל אני חשבתי ביום שישי גם על חלל אחר, יונתן דוד דיטש ז"ל, שדבר נפילתו נבלע באבל הלאומי על גל מאיר אייזנקוט ז"ל.
ג. עוד זה מדבר וזה בא... אסון כבד שני נפל על משפחת אייזנקוט. אלהים, איך אפשר לעמוד בזה?
ד. למה רק על נופלים תמיד אומרים: "הכי טובים שיש לנו"? יש לנו ב"ה "הכי טובים" רבים גם בין החיים.
ה. בכל פעם כתב אחר מכלי תקשורת זה או אחר, מקבל אישור להתלוות לאחד הכוחות בתוך הרצועה. בליל שבת שודרה כתבתו של ברהנו טגניה החביב, שכמעט כולה באה לומר: "שופוני, אני עם קסדה בג'באלייה".
ו. לעיתון "מקור ראשון" צורף סטיקר: "ישראל בטח ב-ה'". ואני, מכבד המסורת וחובב המורשת, שואל באמת, כפי ששאלו רבים אחר השואה: האמנם?
ז. כשהנשיא ביידן מאיץ בנו לסיום הלחימה בעזה, נזכרתי במנחם בגין שאמר בתקיפות לשגריר האמריקני סם לואיס שבא למחות לאחר חקיקת חוק רמת הגולן ב1981: איננו רפובליקת בננות.
ח. הפוליטיקה כבר חוזרת במלוא ליכלוכה לסדר-היום. הצמד הזועם אברמוביץ'-את-פלג הוא על תקן של מחרפי הממשלה והעומד בראשה. הראשון מעליל, כביכול בשם אלמוני ממשפחת החטופים: "את נתניהו מעניין המספר 64 ולא 138". אפילו קושמרו מזדעזע.
ט. פוליטית ואידאולוגית אני יריב מר למפלגת העבודה על כל גלגוליה ההיסטוריים. אבל רווח לא רק לי שמרב מיכאלי פרשה מראשותה. אני תמה, איך זה-זאת כבש-כבשה את ראשות מפלגתם של בן-גוריון, אשכול, רבין?
י. אלי כהן מחלק דרכונים דיפלומטיים לאנ"ש. אני מעריך מאוד את ידידי שר החוץ, אבל על כך איני יכול להבליג. מדוע העומדים בראש הליכוד עושים הכל כדי להמאיס את המפלגה גם על ציבור תומכיה?
יא. כמעט כל יום – אני "מבלה" בלוויה או בשבעה. חללי המלחמה ברובם הם בגיל של הנכד שלי – והנפטרים הם בני דורי. שני האחרונים בהם: עמוס אטינגר, ברי סברסקי.