בימים אלו רבנים מקבלים שאלות רבות מחיילים בשטח. שאלה שחוזרת על עצמה היא: "מדוע לסכן את עצמי בזמן שהדרג המדיני מתחשב בשיקולים לא צבאיים (לחץ בינלאומי, חטופים וכו') ואינו מנהל את המלחמה באופן יותר אגרסיבי? אם בסופו של דבר לא נמחק לחלוטין את עזה וניישב את גוש קטיף – האם החיילים לא נופלים לשווא?"
התשובות שאני עונה הן:
א. אנו לא רמטכל"ים ולא ראשי ממשלה, כך שאין לנו אפשרות לדעת האם השיקולים הם נכונים או לאו. לעיתים אכן אין מנוס מלהתחשב בנתונים נוספים, ואם אנחנו היינו מקבלי ההחלטות – יתכן שגם היינו נוהגים כך.
ב. גם אם אכן ניתן לנהל את המלחמה אחרת – חלק ממציאות של מדינה היא קבלת הפרט את חוקי הכלל. לאחר שהפרט עשה את מיטב יכולתו להשפיע על הרוב – הוא פועל בתוכו, על הטוב ועל הפחות טוב שקיים במדינה; אחרת זו אנרכיה.
אנחנו לא נטורי קרתא ולא כוח קפלן. בשמחת תורה הרגשנו במשך שתים עשרה שעות אפלות מהי המשמעות להיות ללא מדינת ישראל בעולם. אסור שזה יחזור.
ג. המשפט "החיילים נופלים לשווא" הוא מזעזע ומחליש. חס ושלום. כל ההיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל בנויה על מהלכים לא שלמים. מלכות חשמונאי למשל, שעבורה נפלו אלפי מקבים, הייתה מלכות חלקית ובעייתית, ואף על פי כן אנו מציינים כל שנה את חג החנוכה על כך ש"חזרה מלכות לישראל".
אנו חיים כעת במדינת ישראל בזכות חיילים שנפלו גם במלחמות שנוהלו בידי אנשים לא מושלמים, וגם בזכות מלחמות שהיו הצלחות חלקיות. כל חייל וכל אדם שעשו את תפקידם באופן השלם ביותר – הקדוש ברוך הוא מצרף את הטיפה שלהם לים הגדול שהולך ומצטבר במהלך הדורות.
בשורה התחתונה מצבנו היום הוא לאין ערוך יותר טוב מימי מלכות חשמונאי; וכבר כעת ניתן לזהות כיצד המלחמה הנוכחית – גם על צדדיה הבעייתיים - מקדמת את עם ישראל בשנות אור מן המצב שהיינו בו לפניה. שום קורבן הוא לא לשווא.
כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן.
חנוכה שמח.