"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". פרשת שמות מקדישה מקום נכבד לשמות. בני ישראל הבאים מצרימה מוצגים קודם כול בשמותיהם, כשמשה ניצל ממוות ביאור מסופר לנו כיצד הוא קיבל את שמו, במעמד הסנה משה מוטרד מאוד מהשאלה מה שמו של הקב"ה, בסיום הפרשה ה' מבטיח למשה שפרעה ישלח את בני ישראל מארצו, ובהמשך לאמירה זו, מיד עם תחילת הפרשה הבאה, וארא, ה' מתגלה למשה בשם חדש שלא נודע עד כה - שם הווי־ה. לא במקרה הפרשה סובבת סביב שמות. המהלך של ספר שמות כולל את היציאה משעבוד ואת הגאולה, בניית הקומה החדשה בעולם, ולמהלך זה יש קשר מהותי עם המושג של שם.
שם אינו רק כינוי המשמש אמצעי לפנייה אל אדם אחר. שמו של אדם הוא דבר מהותי הרבה יותר. הוא מילת קוד לתפקידו של האדם בעולם, לייעוד הפרטי בתוך הבריאה הכוללת של הקב"ה.
לכל איש יש ייעוד המיוחד לו
בספר הקבלי 'ראשית חכמה' מאת רבי אליהו די וידאש מתואר הרגע שבו האדם נפטר מן העולם ומגיע לשמיים. בכניסה לגן עדן מחכה לו מלאך ושמו דומה (על פי הפסוק "לא המתים יהללו י־ה, ולא כל יורדי דומה"). מלאך זה, שמתואר כמלא עיניים, שואל את הנפטר שאלה אחת: מה שמו. אם האדם יודע מה שמו, המלאך מכניס אותו לגן עדן, אבל אם הוא שוכח את שמו, המלאך מוציא שלשלאות של ברזל ומכה את האדם עד שייזכר מה שמו. בספר מתואר בפירוט כיצד האדם זועק מכאב ואינו זוכר מה שמו, והמלאך ממשיך להכות אותו עד שייזכר. תהליך זה נקרא בלשון המקובלים חיבוט הקבר, כאילו הקבר (כלומר, מצב המוות) חובט באדם שהגיע אליו.
כמובן, לתיאור זה של חיבוט הקבר יש משמעות עמוקה. לכל איש יש שם, לכל אדם יש פסוק בתורה, ועליו לדעת מה מהותו וייעודו בעולם. זהו יסוד חשוב בחיים. לכל אדם יש תפקיד שאף אחד אחר אינו יכול לבצע. יש זווית של העולם שיכולה להופיע רק דרכו. בתפילת יום כיפור אנו אומרים: "אלוקיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי – כאילו לא נוצרתי". לפני שנולדתי לא היה בי צורך, ומרגע שנולדתי – יש תפקיד שרק אני יכול למלא. אם אחטא לתפקידי ולא אמלא אותו, הרי זה כאילו לא נולדתי כלל.
העמידה של האדם מול המלאך מתרחשת לא רק לאחר מותו. מלאך הוא ביטוי לכוח רוחני, לגילוי של אמת אלוקית. גם גן עדן אינו רק מציאות עתידית, אלא גם מרחב שהאדם יכול להשתייך אליו בכל עת. כל אדם, לאורך חייו, ניצב מול כוח ששואל אותו: מה השם שלך? מה הייעוד שלך בעולם? הכוח הזה מלא עיניים, כלומר מביט באדם מכל הצדדים, עד שאי אפשר לחמוק מהשאלה שלו (כמו בפסוק "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ"). כפי שהקב"ה שאל את האדם הראשון בגן עדן "אייכה", כך יש כוח ששואל את האדם איפה הוא ומי הוא. אם הוא זוכר את שמו – הוא שייך למרחב האלוקי, אך אם ישכח אותו ויבגוד בתפקידו – עלול הוא לאבד את מקומו במרחב הקדוש ברוך הוא.
כאשר הורים ניגשים לתת שם לתינוק שנולד להם, עליהם לזכור שהם נותנים כעת ביטוי למהותו של הילד. חכמים אומרים שבקריאת שם לילד יש התנוצצות של רוח הקודש. למעשה הם מתנבאים מה יצא מהילד. המשימה שמוטלת עליהם אינה לחפש שם שמצלצל טוב על פי צו האופנה, אלא לחשוב על התקוות והחלומות, על השאיפות והתפילות שלהם כלפי הילד החדש, ולקפל אותם בשמו.
כמובן, שם אינו גזרת גורל. ילד שקיבל שם שאינו הולם את אישיותו (או שאינו הולם שום אישיות ערכית ומוסרית) אינו אבוד. שם הוא מושג רחב שאפשר לכלול בו משמעויות שונות, וגם במקרים קיצוניים של שם לא ראוי – אפשר לשנות או להחליף את השם. ובכל זאת, שם הוא נתון פתיחה חשוב.
להביט אל הנצח, גם בדורנו
כשאדם שוכח את שמו, הוא שוכח את תפקידו, ואז מגיע אותו כוח רוחני של אמת וחובט בו בשוט ברזל. המשמעות היא שהמציאות טופחת לו על הפנים. כאשר אדם אינו מנסה להבין מה תפקידו בעולמו של הקב"ה, ואף מנסה לגנוב שמות של אחרים ולחקות אותם, סופו שייכשל פעם אחר פעם. לא רק אחרי המוות, אלא בכל יום ויום הוא עלול להיפגש בחוסר ההצלחה.
הראשית חכמה ממשיך ושואל: מה יעשה אדם כדי לזכור את שמו ולהיכנס לגן עדן? העצה היא לקחת פסוק שבו רמוז שמו של האדם (השם עצמו, או האות הראשונה והאחרונה שלו), ולשנן אותו באופן קבוע. מנהג אחר שמזכיר את הרעיון הזה הוא להסתכל על הגבהת ספר התורה בקריאת התורה, ולחפש בספר התורה את האות הפותחת של השם הפרטי (אדם נשוי, כשאשתו אינה בבית הכנסת, יחפש גם את האות הראשונה של שם אשתו). הרעיון של המנהגים הללו הוא לחפש את השם הפרטי בתורה. על ידי התבוננות בתורה, יזהה האדם גם את הייעוד והתפקיד האישי שלו.
כאשר עם ישראל נכנס לתחילת תהליך הגאולה הוא מתחיל קומה חדשה בעולם, ולכן עליו לברר מה השם שלו. מה התפקיד שהוא הולך לממש. בירור זה נדרש במיוחד לקראת הקשיים הצפויים בתהליך – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. בני ישראל יורדים לארץ המְצרים שבה יהיו משועבדים במשך תקופה ארוכה וחשוכה. את התקופה הזאת הם יצליחו לעבור רק אם יזכרו מה שמם. לפי המדרש, אחת מהזכויות שבגללן נגאלו ישראל היא שלא שינו את שמם. מי שזוכר מי הוא ומה שמו – יכול לשרוד את העינוי והשעבוד ולהגיע לגאולה.
בפרשת שמות אנו שומעים פעם ראשונה את השם "עם בני ישראל" דווקא מפי פרעה. גם השם "משה" ניתן מאת בת פרעה. לעיתים צריך דווקא כוח חיצוני כדי להזכיר לנו מה השם שלנו, מהי הזהות שלנו. לעיתים זה פרעה. לעיתים זה החמאס.
השם החשוב ביותר בפרשה הוא שמו של ה'. משה שואל מה השם שיאמר לבני ישראל? ונענה: "א־היה אשר א־היה שלחני אליכם". המטרה שלנו בעולם איננה רק בהווה אלא בעיקר בעתיד, ב"א־היה אשר א־היה". בשביל להיגאל ממצרים חייבים לשאת את המבט מעבר לשעבוד של המציאות הנוכחית ולהביט אל העתיד, אל מה שהולך להיות. מי שמביט על המצב הנוכחי יכול להתמלא ייאוש, מי שמביט על הנצח רואה כיצד עם ישראל הולך ונגאל ממצרים בכל דור ודור. גם בדור שלנו. בעיקר בדור שלנו.
בימים אלו מתנהל דיון בשאלה מה יהיה שמה של המלחמה. מלחמת חרבות ברזל, מלחמת שמחת תורה, מלחמת משיב הרוח, וגם השם מלחמת בראשית עלה כאפשרות. אינני יודע מבחינה טכנית מה יוחלט, אולם דבר אחד ברור: למלחמה הזאת חייב להיות שם שיבטא את הרוח הגדולה שלה. זו לא מלחמה רגילה, זו מלחמה שמטלטלת את האומה ועוזרת לה לברר מה השם שלה. נחכה ונראה.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***