הסופר חיים אקשטיין מספר לערוץ 7 על ספרו החדש בעוז ובאמונה – סיפור חייו של הרב אחיעד אטינגר הי”ד, ראש ישיבת עוז ואמונה בתל אביב שנרצח בפיגוע טרור בצומת אריאל שבשומרון.
"הפנייה הגיעה מישיבת 'עוז ואמונה', שהרב אטינגר ייסד, בנה והחזיק בעשר אצבעותיו. ידעתי אז ממש מעט על הרב אטינגר, בעיקר דרך חמי וחמותי – אמציה ונעמי האיתן מ'אולפני אתרוג' – שעשו את סרט הזיכרון עליו. המעט שידעתי הספיק לי כדי לקבל חשק לכתוב את הספר, וככל שחקרתי ולמדתי עליו יותר, בער לי עוד יותר לספר לעולם על הדמות הזאת", מספר אקשטיין.
לדבריו, "בין השאר, נמשכתי לכתיבה מכיוון שזיהיתי בביוגרפיה של הרב אטינגר את תחנות החיים של עצמי. ילדות בפתח תקווה (לא רחוק מנוף ילדותי בגבעת שמואל), ישיבת הסדר, צבא, פעילות בתל אביב, מגורים בקרב אוכלוסייה שונה ומגוונת. הרגשתי שהרב אטינגר הוא מודל להשראה עבורי.
אתגרים כמו מתח בין משפחה לעשייה, בין חינוך תורני להשתלבות בשכונות הטרוגניות, מעסיקים ביום יום אותי, כמו רבים נוספים בציונות הדתית. במקומות שבהם התקשיתי או נתקעתי באופן אישי, הסתכלתי על הסיפורים עליו וחשבתי מה הוא היה עושה במקומי".
מה גילית על הרב אטינגר שהציבור לא ידע?
קודם כל, באווירת המלחמה, גיליתי את הדמות של הרב אטינגר כלוחם. קרב היריות שניהל מול המחבל בפיגוע באריאל, שבו הוא נהרג, לא נפל משום מקום. הרב אטינגר היה לוחם מובחר בגבעתי, שלא נבחר למצטיין הפלוגתי רק מפני שבחר להעביר את התואר לחייל בודד. חבריו מהסדיר ומהמילואים סיפרו איך הוא סחב את כולם, פיזית ונפשית. הוא לחם בג'נין ב'חומת מגן', היכן שהתנהלו הקרבות המרים ביותר, ולאורך כל הדרך לא מש מידיו ספר משנה ברורה.
רוב הציבור נחשף לרב אטינגר אחרי הפיגוע, כשהדמות שלו הפכה להרואית. הדבר העיקרי שגיליתי הוא העבודה הקשה שלו כשעדיין לא התגלה. כשעשיתי את התחקיר וניסיתי לשרטט את הביוגרפיה שלו, לקח לי זמן לתפוס את זה. שאלתי את תמר, אלמנתו, באיזה שלב בחייו הישיבה התבססה ותפסה תאוצה – והיא אמרה שזה לא קרה בשום שלב. אחרי מותו הישיבה גדלה, בעיקר בזכות מוסדות 'בני דוד' בעלי שלקחו אותה תחת חסותם, אבל בחייו הוא נלחם עליה כל הזמן. החזון להקים ישיבה באחת השכונות המאתגרות ביותר בגוש דן, בין מסוממים למסתננים, נשמע הזוי לחלוטין, אבל הרב אטינגר היה נעול על המטרה. אנשים סביבו לא האמינו שיצליח, לא ספרו אותו, לא חשבו שלישיבה בדרום תל אביב יש סיכוי. כל זה לא מנע ממנו להשקיע במפעל חייו עד יומו האחרון.
אילו דברים יוצאי דופן גילית עליו?
היו עיסוקים צדדיים של הרב אטינגר, שלא רבים ידעו עליו. הוא למד דיקור סיני, למשל, וטיפל באנשים בדרום בתל אביב, ללא תשלום. הוא פשוט חיפש עוד דרך לעזור בה לאנשים, ומצא. הייתה לו גם אהבה מיוחדת לטבע ובעלי חיים; ההורים שלו סיפרו איך בתור ילד הוא הציל חיות פצועות, והילדים שלו סיפרו על הארנבים שגידלו בדירתם הקטנה בקריית שלום. בתור סופר, שניתנה לו הרשות למתוח קווים דקיקים בין אירועים, קישרתי את זה למסירות שלו כלפי הזולת, מציפור פצועת כנף עד נרקומן בתחנה המרכזית בת"א.
מה יש בספר שאין בכתבות שנעשו על הרב אטינגר, או בסרט עליו?
"בעבודה על הספר השתדלתי לראיין כמה שיותר אנשים, מכל מעגלי חייו של הרב אטינגר. מהישיבות בקרני שומרון ובקדומים, מהשכונות בדרום תל אביב, משכונת "נווה שיר" בעלי שבה גר בשנותיו האחרונות, ועוד. כך קיבלתי הרבה נקודות מבט, מהרבה אנשים שהרב אטינגר נגע בהם והשפיע על חייהם.
לאורך הספר השתדלתי מאוד שזאת לא תהיה ביוגרפיה יבשה. אחרי שהספר היה כמעט מוכן מבחינתי, גייסנו את יהודה גזבר, שיתרום לפרויקט מכישרונו הספרותי. יהודה ישב על החומר זמן ממושך, ונתן לי דגשים כדי להפוך את הסיפורים לספר פרוזה של ממש, עם קווי עלילה ברורים ועם הבעה עשירה של הדמויות. זה לא ספר סטייל "איש חסיד היה" עם אנקדוטות מעולמו של צדיק, אלא ספר שמגולל סיפור חיים שלם, עם כל הלבטים, האתגרים וההתמודדויות שבדרך. תמר הדגישה באוזניי שבעלה לא נולד מלאך, אלא היה בן אדם שעבד קשה והגיע לאן שהגיע. היה חשוב לי להביע זאת, גם כדי להביע נכונה את הדמות שלו, וגם כדי שנהיה מסוגלים ללמוד ממנה".
הספר יוצא כשלוש שנים לאחר שהתחלתי לעבוד עליו, ואולי כל העיכובים בדרך נועדו כדי שהוא ייצא בדיוק עכשיו, במלחמה. זה לא הכי נוח, כי גם אני וגם מפיק הספר (אביעד גזבר, מנהל ישיבת עוז ואמונה) נמצאים במילואים, אבל זה הזמן המתאים ביותר לספר הזה. הביטוי "מסירות נפש" נשמע בדרך כלל גבוה מאוד, ושמור בעיקר לאנשים שנפשם כבר לא איתנו; אבל בעיניי, התקופה הזאת דורשת מכל עם ישראל מסירות נפש, כל אחד היכן שהוא נמצא.
אני חושב שהדמות של הרב אטינגר יכולה לשמש מודל לחיים של מסירות נפש – בצבא, בלימוד תורה, במעורבות חברתית, בעשייה רוחנית או בבניית משפחה – שכל אחד יכול לאמץ, אפילו במעט", מסכם אקשטיין.