מיד בפתיחת פרשת וארא אנחנו מתבשרים על שינוי בהופעה האלוקית בעולם. עד היום היה שם ש-ד-י ועכשיו שם י-ק-ו-ק. הדבר כתוב בפירוש בפסוקים: הקדוש ברוך הוא אומר למשה אני ה', י-ק-ו-ק, ומפרט: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁ-דָּ-י וּשְׁמִי י-ק-ו-ק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".
ומכאן מופיעה הפנייה לעם ישראל: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי י-ק-ו-ק", כאשר פנייה זו כוללת את ארבעת הלשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. הפנייה נחתמת בפסוק: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי י-ק-ו-ק". שם י-ק-ו-ק מופיע גם בחתימה. נמצא, שחלק מהבשורה על כך שהקדוש ברוך הוא הולך לגאול את ישראל היא בשינוי ההנהגה, שינוי הופעה אלוקית בעולם – בימי האבות שם ש-ד-י ובימי יציאת מצרים שם י-ק-ו-ק.
מה המשמעות של השינוי הזה?
ה' אחד ושמו אחד, אבל הופעותיו בעולם משתנות לפי התקופה.
רש"י אומר ששם ש-ד-י הינו שם של הבטחות ואילו י-ק-ו-ק הוא שלב הקיום. הסברו של רש"י מתאים לתוכן הפרשה, שהרי נאמר: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה". כלומר ההבטחה הייתה לאברהם יצחק ויעקב (אליהם התגלה השם בשם ש-ד-י) והקיום הוא לכם (שכעת ההתגלות הינה בשם י-ק-ו-ק).
הרמב"ן אומר שההבדל בין שם ש-ד-י לשם י-ק-ו-ק נוגע לאופן התגלותו של הקב"ה בעולם: בדרך נס או בדרך הטבע. הקב"ה עשה ניסים לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, אבל בדרך הטבע. אברהם מנצח את ארבעת המלכים בצורה פלאית, אבל בדרך הטבע. יצחק זורע בשנת בצורת ומוצא מאה שערים – נס ופלא, אבל בדרך הטבע.
עכשיו ביציאת מצרים אין טבע. בעשר מכות מצרים קדוש ברוך הוא משחק בטבע, בהמשך – קריעת ים סוף, המן שאוכלים במדבר שהוא שמימי לחלוטין – כל אלו מהווים שינוי מהותי בהנהגה.
ולמה צריך לספר לנו את זה?
הקדוש ברוך הוא יכול לגאול אותנו בדרך הטבע או לא בדרך הטבע, מה זה חשוב? שיגאל אותנו בדרך שהוא רוצה.
נראה שאפשר לחשוב על ארבע סיבות לפחות:
קודם כל, צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות, חשוב שהאדם יכין את עצמו להופעת השפע האלוקי, שירגיש את זה שיחווה את זה.
סיבה שנייה נוגעת לגויים. גם הגויים צריכים לראות את הופעת ה'. פרעה אמר בהתחלה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ ... לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ", ובסוף התהליך נאמר: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה", גם המצרים מכירים בה' ויודעים אותו.
הדבר השלישי הוא שכל העמידה שלנו בעבודת השם עשויה להשתנות כשאנחנו מבינים את ההנהגה האלוקית בעולם. אדם שמבין שהוא כרגע זרוק בגלות ואין מי שיגאל אותו – הינו בהסתר פנים נורא. אדם זה עומד לפני השם אחרת, הוא זועק ובוכה. לעומת זאת, בזמן שבית המקדש קיים ואדם מבין שזו כרגע ההנהגה האלוקית בעולם, והוא יכול לעלות ולהקריב שלמים – זו עמדה רוחנית אחרת. לאור זאת, עצם ההבנה שכרגע נכנסים לתקופה חדשה בעולם עם הופעה אלוקית חדשה גם היא חשובה ומרכזית לעבודת השם.
אבל הדבר הרביעי ואולי הכי חשוב לנו היום בתקופתנו, הוא מסר לדורות הבאים: ההתנהגות שלנו תלויה ונובעת מאופן הופעת והתגלות ה'. בגלות חיינו במצב שבו כשהגויים פוגעים בנו ואין לנו מה לעשות עם זה. ניתן מקסימום לשחד איזה פחה או להתחנן לאיזה פריץ.
והנה עכשיו הקדוש ברוך הוא תוקע בשופר גדול, עם ישראל נאסף בארץ, מחייה את השפה העברית, מקים מדינה והקדוש ברוך הוא מלווה אותנו בכל דרכינו.
פעם כשהגויים היו פוגעים בנו לא היה מה לעשות עם זה, היום כשמישהו פוגע בנו יש לנו כלים וזה חלק מעבודת השם שלנו, לקום ולומר לא! השם אלוקינו איתנו, לא יקרה דבר כזה! אנחנו הולכים להראות לו מה זה, מי זה שפוגע בנו ככה?
כשהעמידה הרוחנית שלנו היא כזו שאנחנו מבינים שהשם איתנו, גם הגויים מבינים את זה: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". כל הגויים, כל השכנים פה במזרח התיכון, יושבים על המרפסות ורוצים לראות איך אנחנו מטפלים בפרחח הזה שבא ופגע בנו.
כאשר עם ישראל פועל מתוך הבנה שההנהגה האלוקית היא חלק מהתהליך, כאשר עם ישראל רואה במציאות שהקב"ה מלווה אותנו, שליחותו הלאומית הינה חלק מעבודת השם. כשאנחנו מביטים ככה ויוצאים כך למלחמה – הגויים פוחדים מאיתנו, ובצדק.