אם ננבור מעט בדפי ההיסטוריה, הרי שנגלה שהיענות לבקשות של הגדולה מידידותינו ארה"ב בדבר ויתורים אסטרטגיים או צבאיים, הובילה אותנו על פי רוב אל התהום או צעד אחד ממש לפניו.
כך היה בתקופה בה ישראל שיתפה פעולה עם הבריטים והצרפתים בחשאי בדבר השתלטותם מחדש על תעלת חצי האי סיני, כאשר צבא מצרים השתלט תעלת סואץ וחסם את מיצרי טיראן- המוצא הימי של ישראל לאסיה. ישראל כבשה את מעבר המיתלה, את סיני והביסה את הצבא המצרי במספר ימים. לא רחק היום וארה"ב יחד עם ברית המועצות לשעבר הטילו אולטימטום לשחרר את מיצרי טיראן והתעלה ותמורה זאת הבטיחה ארה"ב שלא תאפשר תקיפה על ישראל ממקום זה. לא עבר זמן, והגיע נאצר ואיים להשמיד את ישראל ממקום זה. לוי אשכול, בזמנו ראש הממשלה, שלח את אבא אבן שר החוץ, לבקש מממשל גו'נסון למנוע זאת ובתגובה זה האחרון לא נענה ולא הבין מה פשר הבקשה, עת ראשו ורובו הופנו למלחמת וייטנאם ולסובייטים שתמכו במצריים ובכך למעשה הפקירו את ישראל לעמוד על גורלה לבדה.
כך גם ראינו בממשל אובאמה שלחץ באופן מאסיבי להגיע להסכם גרעין הזוי עם איראן, דבר שבפועל הביא להמשך העשרת אורניום תחת הכשר בינלאומי והעמיד בסכנה קיומית את ישראל, עד שהגיע טרמאפ ובחכמתו יצא מן ההסכם והשיב את הסנקציות הכלכליות על איראן.
בממשל הנוכחי די ברור שביידן מבין היטב את הצורך בחיסול חמאס, רק שלצד זאת הוא צריך להסביר באופן די קוסמי לבוחריו המוסלמים איך הוא לא מרסן באופן נחרץ את הבחירה של ישראל ללכת עד הסוף ומקיים במו ידיו פגיעה "בבלתי מעורבים" ורצח עם. לא פחות. הקונפליקט הפנימי הזה הוא יותר מסתם סיפור מסגרת, הוא זה שמייצר לנו סיפורים על הצורך בזהירות בלחימה ופגיעה "בבלתי מעורבים" והוא זה זה שמביא לדרישות של הפחתת עצימות הלחימה.
דאגלאס מארי, עיתונאי וסופר בריטי פרו ישראלי ומהתומכים היותר נהירים בתקשורת הבינלאומית:
"ישראל היא המדינה היחידה בעולם בעצם שלא מאפשרים לה, פעם אחר פעם, לסיים ולגדוע את הזוממים לחסלה, זאת בשם הצדק והמוסר". אנטישמיות טהורה במעטפת של מדיניות הומניטרית אם תרצו.
המוסריות הגדולה ביותר היא לחסל את חמאס. המוסריות היותר גדולה היא לעשות את זה עם כמה שפחות חיילים הרוגים על חשבון אותם "בלתי מעורבים". נאמנות לחיילים ומשפחותיהם ולא למוסר מעוות הכולל ריצוי למדינות העולם שבלאו הכי רובן יהיו נגדנו ויאמצו נרטיביים שקריים (ובל נזכיר את הפארסה בהאג).
ישראל צריכה להיות אור לגויים. אור במובן שמגיח לעולם באופן רספונסיבי וטבעי ללא שאלה אם להגיע או לא. ללא שום ספק בדבר צדקת הדרך שלה. זה מחייב את ראשיה מקבלי ההחלטות להפחית כמה שניתן בחיכוכים ופליטות פה, זה מחייב את הכתבים בתקשורת שפעם אחר פעם פוגעים גם בזמן מלחמה ומחלישים בעצם העלאת סוגיות שכאילו מוטלות בספק או בעצם הגדרת גבולות גזרה ליכולת ללכת עד הסוף, זה מחייב אותנו לדבר רק טוב על מנהיגינו עד הניצחון המוחלט.
זה מחייב להיות אור לגויים במובן הזה ולא תחת מוסר מעוות שאימצנו עם השנים. זו המוסריות האמיתית ובהיעדר מילוי ייעודנו זה, החושך ימשיך לכסות את עיננו בקונספציות חדשות שעוד לא העלינו בדעתנו שקיימות, כאלו שגדרות ברזל של מיליארדים הם אבק דרכים לעומתן…
מאה ואחד ימים הם המשך של סיפור על אובדן זהות אמיתית בדרך. זהות שמחפשת לשוב ולתפוס מקום עד לניצחון מוחלט של בני האור על בני החושך.